תא"מ 34398-02-19

תקציר

התביעה נסובה סביב יחסי משכיר-שוכר בין התובע לנתבע. התובע, המשכיר, תבע את הנתבע, השוכר, על אי תשלום דמי שכירות והפרת חוזה השכירות. הסכם השכירות המקורי היה לתקופה של שנתיים, עם אופציה להארכה בשנתיים נוספות. הנתבעת האריכה את חוזה השכירות ב-11 חודשים אך לאחר מכן הפסיקה לשלם דמי שכירות ופינתה את המקום, בטענה כי התובעת לא ביצעה את התיקונים הנדרשים וכי המקום אינו ראוי למגורים. התובע טען כי הנתבע הפר את הסכם השכירות והיה עליו לשלם את יתרת דמי השכירות. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי הנתבעת לא ביטלה את חוזה השכירות כדין. הליקויים בנכס לא היו כה חמורים כדי למנוע שימוש סביר בו, והנתבעת האריכה בעבר את חוזה השכירות למרות שידעה על ליקויים אלה. בנוסף, נראה כי הנתבעת עזבה את הנכס משום שמצאה מקום מגורים מתאים יותר, ולא רק בשל התנאים הבלתי ראויים למגורים לכאורה. עוד קבע בית המשפט כי התובעת לא סיכלה ניסיונות להשכיר את הנכס לשוכרים אחרים כנטען על ידי הנתבעת. עם זאת, בית המשפט קיבל את הטענה כי התובעים יכלו לפעול להפחתת נזקיהם על ידי מציאת שוכר חדש מוקדם יותר. כתוצאה מכך, פסק בית המשפט כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגין דמי השכירות האבודים, בסך 24,000 ₪, בניכוי 8,000 ₪ שכבר שולמו באמצעות ערבות בנקאית, והתוצאה היא סך של 16,000 ₪. כמו כן נפסקו לתובע הוצאות בסך 3,500 ₪. פסק הדין הורה לתובע לתקן את החוב בתיק ההוצאה לפועל כך שישקף סכום זה, אותו יחזיר הנתבע.