תמ"ש 1886/04

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעת מזונות שהגיש אב גרוש בשם שלוש בנותיו הקטינות נגד אמם. האב טען כי על שני ההורים להשתתף באחזקת הילדים באופן יחסי להכנסתם, מה גם ששלוש הבנות מתגוררות עמו ואילו הילד הצעיר מתגורר עם האם. האם טענה כי יש לדחות את התביעה משום שהנושא כבר הוכרע בפסקי דין קודמים וכי על פי הדין העברי החל במקרה זה, האב הוא האחראי הבלעדי לסיפוק צרכיהם החיוניים של ילדיו הקטינים. השופטת פתחה בדחותה את טענת האם כי מדובר במעשה של בית המשפט, שכן פסק הדין הקודם לא התייחס למזונות שלושת הקטינים החיים עם האב. לאחר מכן התייחסה השופטת לתשתית הנורמטיבית סביב חובת האם למזונות ילדיה והחלת חוק המזונות על הורים יהודים. הודגש כי הדין העברי מטיל חובה מוחלטת על האב לדאוג לצרכיהם החיוניים של ילדיו עד הגיעם לגיל 15, ואילו חובת האם נובעת מדיני צדקה וחלה על שני ההורים באופן שווה. השופט בחן גם את תקנת הרבנות הראשית, שהאריכה את חובת המזונות של האב עד גיל 15, והגיעה למסקנה כי היא מטילה חובה משפטית מוחלטת ועצמאית על האב, ולא חובה המבוססת על דיני צדקה. לפיכך, לא ניתן לפרש את התקנה כאומרת שעל האם לתרום לאחזקתם הנדרשת של הילדים. עוד טען השופט כי פסקי הדין האחרונים המצביעים על חלוקת מזונות שווה בין שני ההורים היו שגויים, ודעת הרוב הן בפסיקה והן בספרות המחקרית תומכת בגישה המסורתית. בהתייחסה למקרה הספציפי ציינה השופטת את הנסיבות החריגות, לרבות העובדה ששלושת הקטינים התגוררו עם האב, וקבעה כי חובת האב לספק את צרכיהם החיוניים, המוערכת בכ-3,500 שקל בחודש, מהווה נטל בלתי הוגן. לפיכך חויבה האם לשלם לאב 500 ₪ לחודש עבור מזונות הילדים, צמודים למדד המחירים לצרכן, החל ממועד התביעה הראשונית. עוד קבעה השופטת כי האם לא חויבה לשלם מזונות בגין התקופה שחלפה, שכן האב לא הביא ראיות לכך שהוציא כספים על צרכי הילדים מעבר לצרכים החיוניים.