ע"א 217/95

תקציר

הערעור מערער על החלטת בית משפט השלום לטובת החוכרת המשיבה, כנגד טענת המערערת לפנותה מהנכס ששכרה. המערערת, שייצגה את בעל הבית המנוח שאול מזרחי, טענה לפינוי משני עילמים: נטישה ואי תשלום דמי שכירות. בית משפט השלום לא מצא ראיות התומכות באף אחת מהטענות וערכאת הערעור הסכימה, ולא מצאה עילה להתערב בפסק הדין המנומק היטב של הערכאה הנמוכה יותר. באשר לנטישה, קבעו בתי המשפט כי השימוש שעשתה המשיבה בנכס כמחסן, ללא נוכחות פיזית, אינו מהווה נטישה שכן אופי השימוש במושכר אינו מחייב את נוכחותה התכופה. זאת ועוד, היעדרותה של המשיבה מן המושכר וסגירת החנות נבעו ממחלת בעלה, תוך קיום זיקה לגיטימית בינה לבין הנכס. בגין אי תשלום דמי שכירות הכירו בתי המשפט בתשלומיו הרגילים של המשיב עד שנת 1984. בעקבות זאת, מחלוקת על הבעלות בנכס יצרה חוסר ודאות למי יש לשלם את דמי השכירות. ניסיונותיה של המשיבה לברר את המצב ולהביע את נכונותה לשלם נתקלו בתביעת שתיקה או פינוי מצד המערערת. בית המשפט קבע כי הפסיביות של המערער, יחד עם דרישתו לפינוי מבלי להציע להסדיר את תשלומי השכירות, משמעה סירוב לקבל דמי שכירות. בנסיבות אלה, החלטת הערכאה הנמוכה לדחות את הפינוי בעילה של אי תשלום הייתה מוצדקת. ערכאת הערעור, בהסכמתה עם הנמקתו היסודית של בית משפט השלום, דחתה את הערעור והורתה למערער לשאת בהוצאות המשפט של המשיב.