ע"א 1570/92

תקציר

במקרה זה, הערעור נדחה על ידי בית המשפט בעקבות מסקנותיה של השופטת שטרסברג-כהן. השופטת ט' אור הסכימה עם הדחייה בהתבסס על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי לפי סעיף 15 לחוק החוזים, ומייתרת את הצורך בבחינה נוספת לפי חוק הבנקאות. המקרה הזכיר פסיקה קודמת בעניין ליפרט, שם נקבע כי ערב אינו נחשב "לקוח" לפי חוק הבנקאות, החלטה שהוקלה על ידי תיקון לחוק שלאחר ליפרט. תיקון זה הפך את פסיקתו של ליפרט לבלתי רלוונטית במקרים שלאחר השינוי, אך המעשה המדובר התרחש לפני התיקון. השופטת שטרסברג-כהן דחתה את ערעור הבנק תוך פרשנות פסיקת העבר של בית המשפט, וקבעה כי הבנק לא סיפק מידע מלא על מצבו הפיננסי של חשבון בעת שהמשיב חתם כערב. כפי שאישר בית משפט קמא, המשיב הוטעה להיות ערב בתואנות שווא, מתוך אמונה שהחשבון חדש כשלא היה. מצג שווא זה היה משמעותי בקביעת התוצאה, כאשר השופטים הכירו בכך שחובת הגילוי של הבנק הופרה, דבר שהשפיע על הסכמתו מדעת של המשיב. בעוד השופט א' והשופט א' גולדברג הסכימו בהחלטה לדחות את הערעור, הם דנו בהיצמדות לתקדימים, וקבעו כי חריגות צריכות להתרחש רק כאשר פסקי דין קודמים פגומים מיסודם. בית המשפט חידד את חשיבותו של התקדים אלא אם כן קיימת סיבה מהותית לחריגה, וכתוצאה מכך חויב המערער לשלם הוצאות בסך 10,000 ₪.