בש"פ 2794/00

תקציר

במקרה זה התייחס בית המשפט העליון לשאלה האם יש לפרסם את שמותיהם של אנשים שהורשעו בעבירות רכוש חמורות כבגירים, ביודעו שהדבר יזהה גם אותם כמי שהורשעו ברצח כקטינים. בית המשפט הדגיש את עקרון הדיון הפומבי, המעוגן בחוק יסוד: השפיטה וחוק בתי המשפט, התומך בשקיפות ובאמון הציבור. עם זאת, קיימים חריגים, בעיקר לגבי קטינים, מכוח סעיפים 70(ג) לחוק בתי המשפט וסעיף 24(א)(1)(ד) לחוק הנוער, המגבילים את פרסום זהותם של קטינים הקשורים לעבירות לשם הגנה על שלומם וסיוע בשיקומם. עם זאת, הגנות אלה אינן מוחלטות; בית המשפט מאזן זאת מול האינטרס הציבורי, בהתחשב בגורמים כמו חומרת העבירות והאם הפרט ממשיך בפעילות פלילית גם בבגרותו. כאן, הקטינים, לאחר שהורשעו ברצח, ביצעו עבירות אלימות ורכוש נוספות עם היותם בגירים, דבר המצביע על עבריינות מתמשכת, אשר הפחיתה את האינטרס להגן על זהותם לצרכי שיקום. בתי המשפט שקלו בהקשר זה את ביטחון הציבור ואת הצורך בהרתעה גבוה יותר משיקום הפרט. תוך שקלול ערעורים אפשריים, מצאו השופטים את העבירות המתמשכות של המערערים והוכיחו מסוכנות לציבור סיבות מספיקות להתיר את חשיפת שמם. לפיכך, נדחתה העתירה להותרת איסור הפרסום על כנה, תוך שהיא עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי תוך התחשבות בציפיות המשפטיות להליכים ציבוריים ולהגנה על הפרט תחת אמות מידה משפטיות וחברתיות מתפתחות.