ת"פ 30657-04-11

תקציר

הנאשמת הואשמה בכך שאיימה על בני משפחתה במהלך ויכוח סוער. היא צעקה לכאורה שהיא רוצה למות ואף יצאה למרפסת ואיימה לקפוץ מעל הגג. השופטת תיארה בהרחבה את הרקע הבעייתי של הנאשמת, את יחסיה הרעועים עם משפחתה ואת הנסיבות שהובילו לאירוע, לרבות הניתוח שעברה לאחרונה וניסיונו של אחיה להוציא אותה בכוח מהדירה. הניתוח המשפטי התמקד בעבירת האיומים כהגדרתה בסעיף 192 לחוק, המגנה על שלוותו הנפשית, ביטחונו וחופש הפעולה של אדם. השופט הדגיש את אופיו הסובייקטיבי של האיום, אותו יש לבחון בהקשר הספציפי שבו הושמע. בעוד שניתן לטעון כי התובעת עמדה בנטל השכנוע – נוכח אופיים המפחיד של דברי הנתבע – השופטת הגיעה למסקנה כי במקרה הספציפי הזה, לא ניתן להוכיח כי הנתבעת התכוונה לאיים על משפחתה או ציפתה באופן סביר שדבריה יזרעו בהם פחד. השופטת ציינה כי מצוקתה הנפשית והפיזית של הנאשמת, כמו גם מצבה המבולבל במהלך האירוע, לא אפשרו לה לגבש את המחשבות והציפיות הנדרשות על פי החוק. לפיכך פסק השופט לטובת זיכויו של הנאשם, והדגיש כי אין להחיל את הדין הפלילי על כל אמירה מתנשאת, במיוחד כאשר מדובר באדם במצוקה. הזכות לערער על פסק הדין הותרה בתוך 45 יום.