בג"צ 4913/18

תקציר

בפסק דין זה עסק בית המשפט בשאלה משפטית הנוגעת לתיקון גילו של אדם במסמכים רשמיים והשלכותיו על הזכאות לקצבאות הביטוח הלאומי. בית המשפט אישר מחדש תקדים שנקבע בפסק דין מולייוף, שקבע כי שינוי גילו החוקי של אדם חל רק ממועד השינוי ואילך, ולא רטרואקטיבית. השופט צור והשופט נ' הנדל הדגישו שניהם כי לכל אדם יש גיל רשום אחד בכל זמן נתון, ושינוי גיל זה אינו יכול להשפיע על זכויות או חובות העבר, כגון תשלום רטרואקטיבי של קצבת אזרח ותיק. השופט הנדל הכיר בקשיים בהנמקת פסק הדין, אך הדגיש שיקולי צדק ומדיניות משפטית: תכליות קצבאות הביטוח הלאומי, ההבחנה הברורה בין זכאות לגמלאות לבין תשלום ותמריצים לתביעות במועד. בית המשפט הדגיש כי הקצבאות משמשות לטיפול בצרכים מיידיים, ולא לפיצוי על תקופות עבר. תשלומים רטרואקטיביים עלולים לערער את האיזון התקציבי, לסבך את מתן הקצבאות ולהתעלם מהקריטריונים המשפטיים הקיימים. בנוסף, היא עשויה לדלל את התמריצים לאנשים לתקן במהירות פערי גיל. גם השופטת א' ברון הסכימה כי תיקוני גיל עובדתיים אינם צריכים לגרור באופן אוטומטי הטבות רטרואקטיביות. נקבע בפסק הדין כי בעוד שתיקון גילו של אדם מכיר באמת עובדתית, שיקולים משפטיים ושיקולים מדיניים מצדיקים שלילת הטבות רטרואקטיביות. משכך, נדחתה תביעת העותרת לקצבת אזרח ותיק רטרואקטיבית, תוך שמירה על עקביות עם תכלית חברתית ותקדימים משפטיים.