עח"ק 14994-11-12

תקציר

לאחר ששקל בכובד ראש את הטיעונים והראיות שהציגו הצדדים, קבע השופט ר' שפירא כי יש לדחות את הערעור משני טעמים: חוסר ניקיון ידני וחוסר כדאיות. ראשית, השופט מצא כי המערער פעל בחוסר תום לב ובחוסר תום לב קיצוני. הם הואשמו בכך שלא ציינו או צירפו מסמכים רלוונטיים, המשיכו בהפקת המים למרות שידעו שהם חרגו מהכמות המותרת ולא בחנו אפשרויות אחרות להשגת מים. השופטת הדגישה כי על מבקשי הסעד מבית המשפט לעשות זאת בתום לב, בניקיון כפיים ובגילוי מלא של העובדות הרלוונטיות. התנהלותם של המערערים, המתאפיינת בחוסר שקיפות ובניסיונות להצדיק את מעשיהם, שוקלת כנגד מתן סעד. שנית, השופט קבע כי הערעור לוקה בחסר. טענתה העיקרית של המערערת בדבר היותם של מאגרי המים שיקול מרכזי בהקצאת כמויות מים נוספות נדחתה בשל היעדר ראיות תומכות. השופטת אישרה את תהליך קבלת ההחלטות של המשיבים, תוך הכרה בסמכותם לקבוע הקצאות מים ותעדוף על בסיס שיקולים מצדיים וציבוריים כלליים של משק המים. ההחלטה שלא לאשר חריגה למערערת נמצאה סבירה, מה גם שלרשות המערערת עמדו מקורות מים חלופיים. זאת ועוד, דחתה השופטת את טענת ההפליה של המערערת, בקובעה כי החלטת המשיבים לאשר חריגים ליצרנים עירוניים התבססה על שיקולים ענייניים הנוגעים למחסור במים ולצורך בתעדוף. השופט הדגיש כי אל לבתי המשפט להתערב בקלות ראש בשיקול הדעת המקצועי של רשויות המינהל. בנוסף, התייחסה השופטת לפרשנות החלטת הכנסת בעניין היטלי המים וקבעה כי קביעת היטלי הפקה גבוהים נחוצה כדי להרתיע מהפקת מים מופרזת. היעדרם של היטלים כאלה יחטיא את תכלית הכללים ועלול לפגוע באינטרס הציבורי. לבסוף ציינה השופטת כי גם אם נפלו פגמים בהחלטת המשיבים, אין בהם בהכרח כדי להצדיק את ביטולה, במיוחד בהתחשב בפוטנציאל הפגיעה בציבור. לפיכך, גם הערעור נדחה לגופו. משכך, הגיעה השופטת למסקנה כי יש לדחות את הערעור, הן בשל התנהלות המערערים והן בשל חוסר שחר טענותיהם. השופטת הציעה לעמיתה לדחות את הערעור, שהוכרע פה אחד על ידי נציגי הציבור. המערערים חויבו בהוצאות המשיבים, בסך של 10,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.