ת"א 48130-12-19

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה הייתה האם נכרת הסכם רכישה מחייב בין התובעים, שביקשו לרכוש את הזכויות בנכס, לבין הנתבעים, שביקשו למכור אותם. הנתבעים טענו כי החוזה מעולם לא היה מחייב, ואילו התובעים טענו כי כן, וכי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב בכך שניסו לסכל את המכירה. לאחר עיון בחומר הראיות, שכלל עדויות של שני הצדדים וכן ראיות תיעודיות, מצא בית המשפט כי אכן נכרת חוזה מחייב. טענת הנתבעים כי התובעים לא שילמו את התשלום הראשון כאמור בחוזה נדחתה, שכן בית המשפט קיבל את טענת התובעים כי השיק שנתנו לנתבעים נועד כמחווה של תום לב ויש להחליפו לאחר גיהוץ פרטי התשלום. יתר על כן, בית המשפט מצא כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב, כאשר ניסו לנהל משא ומתן עם קונים אחרים מאחורי גבם של התובעים תוך כבילת התובעים לחוזה. מאחר שהנתבעים סיכלו את ניסיונותיהם של התובעים לקיים את התחייבויותיהם החוזיות, הם אינם יכולים כעת לטעון כי התובעים הפרו את החוזה. השופטת דחתה גם את טענת הנתבעים כי החוזה בוטל כדין, שכן הודעת הביטול לא נשלחה לכתובת הנכונה. לאור ממצאים אלה, הורה בית המשפט על אכיפת החוזה. הנתבעים חויבו לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עורכי הדין של התובעים והנתבעים האחרים.