בד"א 31/10

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דיון משמעתי בנוגע להתנהלות לא אתית של עורך דין בניהול התיק והכספים של לקוחו. ההרכב לא מצא עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, שמצא את עורך הדין אשם בהתנהגות מקצועית בלתי הולמת. עורך הדין לא פגש את לקוחו, לא האציל למזכירתו משא ומתן על חוזים והסדרי שכר טרחה, ולא העביר ללקוחו עדכונים ודוחות נדרשים, לרבות ניכוי שכר טרחה מכספי הלקוח ללא אישור מתאים. ההרכב הסכים עם קביעותיו של בית משפט קמא, שהתבססו על ראיות ועדויות, כי מעשיו של עורך הדין היוו רשלנות וחוסר זהירות, תוך הפרה של עקרונות האתיקה המקצועית. בין עורך הדין ללקוח לא נחתם הסכם בנוגע לשכר טרחה, ועורך הדין לא דיווח ללקוח על הניכויים, כנדרש בחוק. יתר על כן, הפאנל ציין כי בעוד שערעורו של עורך הדין התייחס לנושאים ספציפיים, שני הצדדים התייחסו לחששות רחבים יותר, לרבות קיומו של הסכם ודיווח על ניכויים, מה שמבטיח שימוע הוגן. הפאנל דחה גם את הטענה כי על עורך הדין ליהנות מעקרון החוקיות, שכן התלונה והכללים הרלוונטיים סיפקו בהירות מספקת. באשר לגזר הדין, הצוות לא מצא עילה להתערב, בהתחשב בהרשעותיו הקודמות של עורך הדין ובחומרת המקרה הנוכחי. לפיכך נדחה הערעור על פסק הדין, כאשר ההרכב בחר שלא להפעיל כל שיקול דעת כדי להימנע מהרשעה, מתוך סברה כי מקרה זה אינו מצדיק שיקול דעת מיוחד. ככלל, פסק הדין וגזר הדין נמצאו מידתיים ביחס להתנהגותו הפסולה של עורך הדין, וההרכב אישר את פסק דינו של בית המשפט קמא.