עת"מ 234/10

תקציר

העותר, תושב מזרח ירושלים שעבר לאיטליה בשנת 1982, הגיש בשנת 2010 עתירה בה ביקש לבטל את החלטת המשיב בדבר פקיעת רישיון ישיבת הקבע שלו בישראל ולהשיב לו את מעמדו כתושב קבע. העתירה הוגשה עשרה חודשים לאחר פקיעת תוקף ההיתר. המשיב טען כי יש לדחות את העתירה בשל השיהוי בהגשה, טענה שהעותר לא התייחס אליה. על פי התקנות הישראליות, רישיון לישיבת קבע פוקע אם המחזיק משתקע מחוץ לישראל. תוקף רישיונו של העותר פקע לאחר שקיבל אזרחות איטלקית בדרך של התאזרחות. העותר טען כי שהה באיטליה תחילה לצורך לימודים ולאחר מכן בשל מחלתו, ועל כך קיבל טיפול חינם. עם זאת, העותר שהה בישראל במצטבר במשך שנתיים בלבד במשך תקופה של 16 שנה. עניינו של העותר הועבר לוועדה בין-משרדית, שהחליטה שלא להשיב לו את מעמד התושבות. הוועדה מצאה כי חייו של העותר התרכזו באיטליה, ואזרחותו האיטלקית, יחד עם לידת ילדיו שם, היו גורמים מכריעים. החלטת הוועדה התבססה על טעמים חוקיים ושקלה את כל הגורמים ההומניטריים הרלוונטיים, לרבות מחלתו של העותר. בית המשפט לא מצא עילה להתערב בהחלטת הוועדה, במיוחד לאור העובדה שהעותר לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיו. זאת ועוד, טענת העותר כי המשיב ידע על דרכונו הזר בעת מתן אשרת תושב חוזר אינה נתמכת, שכן לא הייתה כל ראיה לידיעתו של המשיב. החלטת המשיב לפקוע את רישיון ישיבת הקבע של העותר הייתה כדין, והעתירה נדחתה, לרבות הבקשה להשבת ההיתר. העותר חויב בהוצאות המשיב, בסך 5,000 ₪.