ת"א 54354-06-21

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את תביעת התובעים על הסף ממספר שיקולים. ראשית, הטענה היא אנכרוניזם, המנסה להחיל את החוקים הקיימים באופן רטרואקטיבי כדי לסתור את הדינים התקפים שהיו בתוקף בעת הירושה המדוברת. פקודת הירושה משנת 1923, הרלוונטית למקרה, קובעת כי לא ניתן להוריש למירי אדמות בצוואה אלא רק כפי שנקבע בחוק. זאת, בניגוד לטענת התובעים כי יש לקיים את צוואת המנוח. בנוסף, טענת התובעים כי המנוח נתן "מתנה בחיים" לשני יורשים אינה מבוססת, שכן העברת הבעלות לא נרשמה בפנקסי המקרקעין, כנדרש בפקודת העברת המקרקעין משנת 1920. דרישת הרישום, שהייתה חיונית באותה עת, לא התקיימה, ולכן המתנה הנטענת אינה תקפה. זאת ועוד, ניסיונם של התובעים לתקן את רישום המקרקעין מערער בעקיפין על צו הירושה, שנותר בתוקף אלא אם בוטל בערוצים משפטיים ראויים, שלא קוימו במקרה זה. בית המשפט מתייחס גם לתקופת ההתיישנות, ומציין כי עילת התביעה קמה בשנת 1946, מה שהופך את התביעה הנוכחית למיושנת. טענות התובעים בדבר תקופת ההתיישנות – המבוססת על הודאת הנתבעים בזכויות, תרמית קונסטרוקטיבית ושיהוי לא מכוון – אינן נתמכות ואינן חלות על עובדות המקרה. למרות שטענת ההתיישנות לבדה עשויה שלא להצדיק דחייה, ההשפעה המצטברת של כל השיקולים הללו מחייבת את דחיית התביעה על הסף. לפסק דין זה השלכות על הסעדים המבוקשים על ידי התובעים, שחלקם חורגים מסמכותו של בית המשפט, וחלקם אינם נתמכים בעובדות. משכך, נדרשים התובעים לשאת בהוצאותיהם של מספר נתבעים, ביחד ולחוד.