ע"א 434/65

תקציר

המקרה שלפנינו הוא סכסוך משכיר ושוכר על דירה בירושלים. הדייר, פרופסור ששכר את הדירה ב-1938, עזב ב-1957 כדי לעבוד באוניברסיטת פנסילבניה ומאז הוא מתגורר בעיקר בארצות הברית. בעל הדירה רצה את הדירה בחזרה וטען כי השוכר נטש אותה. עם זאת, השוכר טען כי הוא עבר דירה באופן זמני בלבד והתכוון לחזור. הערכאות הנמוכות יותר פסקו לטובת השוכר, וקבעו כי הוא אכן התכוון לחזור והשאיר בדירה חפצים ובני משפחה. כמו כן, ההיעדרות נמצאה סבירה בנסיבות העניין והדייר נחשב לדייר מוגן על פי הדין הישראלי. בית המשפט העליון, בהסכמתו עם הערכאות הנמוכות יותר, קבע כי כוונת השוכר לחזור הייתה אמינה וכי היעדרותו, אף שהייתה ארוכה, אינה שוללת כוונה זו משום שהותיר סימנים חיצוניים לחזרתו, כגון רהיטיו וספרייתו בדירה. עוד ציין בית המשפט כי היעדרותו של השוכר הייתה לצורך מאמץ מדעי משמעותי. כך, השוכר מוגן על פי חוק, אם כי בית המשפט הוסיף כי אם השוכר לא יחזור עד קיץ 1966, המשכיר יכול להגיש תביעת פינוי חדשה. לפסק דינו של השופט מני הצטרפו ממלא מקום הנשיא זילברג והשופט קיסטר, נדחה הערעור ואישר את החלטות הערכאות הנמוכות יותר. המשכיר חויב לשלם לשוכר הוצאות משפט בסך 300 ל"י.