ע"א 1399/20

תקציר

בפסק דין זה דן בית המשפט בתביעת רשלנות רפואית שעניינה איחור באבחון ובניתוח של המערער, אשר טען כי התערבות מוקדמת הייתה עלולה לשנות את תוצאתו הרפואית. בית המשפט הכיר ברשלנות באבחון המאוחר של מצבו של המערער, אך הדגיש כי הוכחת הסיבתיות – הקשר בין רשלנות זו לבין נזק ממשי – לא הוצגה די הצורך על ידי המערער. למרות עדויות מומחים ורשומות רפואיות המצביעות על הצורך באבחון וניתוח מוקדמים, בית המשפט לא מצא ראיות ממשיות לכך שמצבו של המערער היה משתפר עם טיפול מוקדם יותר. זאת ועוד, המומחה המייצג את המערערת לא סיפק הערכות קונקרטיות או ניתוח של שיפורים אפשריים, דבר שהוביל לכשל בביסוס קשר סיבתי ישיר. דוקטרינת הנזק הראייתי נשקלה אך בסופו של דבר נקבעה כבלתי ישימה, שכן הגירעון הראייתי לא יוחס אך ורק לנאשם. משכך, פסק בית המשפט שלא לעשות שימוש בדוקטרינה זו כדי להעביר את הנטל הראייתי אל המשיב. למרות שהשופט א' גרוסקופף הכיר במצוקתו הנפשית של המערער עקב אי-ודאות ממושכת עקב האיחור באבחון, והציע פיצוי של 100,000 ₪ בגין כאב וסבל, הצעה זו לא אושרה על ידי הרוב. השופט נ' הנדל, בתמיכת השופט י', קבע כי ללא הוכחה ברורה לנזק שנגרם כתוצאה מהאבחון המאוחר, אין הצדקה לפסיקת פיצויים. בסופו של דבר, הערעור נדחה במלואו, ללא פסיקת הוצאות, תוך שמירה על העיקרון לפיו רשלנות חייבת לגרום נזק באופן מוכח לצורך מתן פיצוי.