ע"א 38567-12-12

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לחוב רכושי והשאלה האם חל התיישנות על הליך גבייה פסיבית על ידי רשות מקומית. המשיב, אשר עתר לבית המשפט לקבלת סעד הצהרתי, טען כי החוב נזקף לזכותו שלא כדין וכי כל החובות התיישנו עקב התיישנות. עם זאת, השופטים פסקו לטובת המערער וקבעו כי טענות המשיב כנגד החוב עצמו סותרות החלטות קודמות וכי הוא מנוע מלהעלותן שוב. עוד קבעו כי הלכת נאסר, שאפשרה תביעות התיישנות כנגד הליכי גבייה פעילים, אינה ישימה במקרה דנן, שכן המשיב ביקש סעד הצהרתי כללי וגורף שאין לו קשר לחוב או לפעולה ספציפית כלשהי של הרשות. עוד הדגישו השופטים כי תקופת ההתיישנות אינה מבטלת חובות לגופם אלא רק יוצרת מחסום פרוצדורלי מפני תביעתם. לפיכך, הסעד ההצהרתי שניתן על ידי בית משפט קמא, לפיו למשיב אין חובות, בטל. השופטים הגיעו למסקנה כי אין צורך להכריע בסוגיית הגבייה המנהלית הפסיבית, שכן היא אינה רלוונטית לעתירת המשיב. משכך, התקבל הערעור, והמשיב חויב בהוצאות המערער.