בג"צ 534/75

תקציר

העותרים פנו לבג"ץ בבקשה שיתערב בחתירתם לתמריץ מדינתי גבוה יותר לענף התיירות, שניהלו משא ומתן עם השרים הרלוונטיים ללא הצלחה. עם זאת, בית המשפט קבע כי אין באפשרותו להתערב בעניין זה, שכן הדבר נתון לשיקול דעתם של הממשלה, השרים ובסופו של דבר הכנסת. בפסק הדין הודגש כי בניגוד למקרה קודם (סאי-טקס), לא הייתה התחייבות ברורה של הממשלה שהעותרים יכולים להסתמך עליה. החלטת הממשלה מ-1966, שהכירה בענף התיירות כראוי לתמריצי יצוא, נוסחה בקפידה ואפשרה שיקול דעת ביישומם. בית המשפט ציין כי התעשייה מעולם לא קיבלה את מלוא התמריצים שהובטחו, ומו"מ קודם הצביע על כך שהעותרים הבינו את אופיים של התמריצים. זאת ועוד, המכתבים והדיונים שצוטטו על ידי העותרים לא היוו הבטחות מחייבות. השופט הדגיש את ההבדל בין מתן תוקף לזכויות לבין איזון אינטרסים תקציביים, שהוא מעבר לתחום סמכותו של בית המשפט. בנסיבות אלה, דחה בית המשפט את העתירה והורה לעותרים לכסות את הוצאות המשיבים.