ת"א 2345/07

תקציר

מינהל מקרקעי ישראל החכיר חלקת אדמה לקודמיהם של התובעים בשנת 1960 לתקופה של 99 שנים לצורך הקמת מפעל סריגה. בהסכם החכירה נקבע כי המשכיר הוא הבעלים הרשום של המגרש בשטח של 3000 מ"ר והחוכרים ישלמו תשלום קבוע לכל אורך הדרך. בשנת 1995 ביקשו החוכרים לשנות את ייעוד הקרקע מתעשייה לשימוש מסחרי לצורך הקמת תחנת דלק. המינהל הסכים אך התנה את ההסכמה בהכללת נכה צה"ל בזכויות החכירה, והחוכרים הסכימו לכך. נוסח חוזה חכירה חדש, והחוכרים שילמו דמי היתר עבור שינוי השימוש. עם זאת, החוכרים תבעו את המינהל להשבת דמי ההיתר, בטענה שהחכירה המקורית מקנה להם זכויות בעלות, ולכן למינהל אין זכות לדרוש תשלומים נוספים. הם גם ביקשו פיצוי על הפסדים כספיים לכאורה בשל דרישת המינהל לשלב את החייל המשוחרר. בית המשפט פסק נגד התובעים בכל הסעיפים. בית המשפט קבע כי ההסכם המקורי היה חוזה חכירה סטנדרטי, ולשוכרים היו זכויות שכירות בלבד. עוד השתמע מההסכם כי המינהל יוכל לגבות תשלום עבור שינוי ייעוד הקרקע. כמו כן, הוכיח בית המשפט כי שטח נוסף של 477 מ"ר נוסף לחלקה בשנת 1971 ולא היה חלק מחוזה החכירה המקורי, ועל כן על התובעים לשלם אגרה בגין שטח נוסף זה בהתאם לשוויו הנוכחי. לבסוף, קבע בית המשפט כי המינהל פעל במסגרת זכותו לדרוש את שילובו של יוצא צה"ל בזכויות החכירה של תחנת הדלק, כפי שנקבע בחוק באותה עת. לפיכך, דחה בית המשפט את טענות התובעים ותחת זאת הורה למינהל להשיב לתובעים סכום של 171,677 ₪, אשר חושב כדמי היתר עבור השטח הנוסף בשיעור של 51% משויו, בהתאם להחלטת מועצת המינהל. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.