ע"א 379/68

תקציר

פסק הדין מתייחס לחוק הגנת הדייר והשאלה היא האם דייר לא רשמי מוגן על פי חוק כאשר הדייר העיקרי אינו מוכר לחוק ויש לו חוזה שכירות חוזי עם המשכיר. המקרה עסק בבעל נכס שהשכיר נכס למשך 15 שנה ולאחר מכן איפשר לצד שלישי להשכיר חלק מהנכס. לאחר תום חוזה השכירות, תבע בעל הבית פינוי. שתי הערכאות הראשונות פסקו לטובת חוכר המשנה, אך בית המשפט העליון ביטל את פסיקת הערכאות הנמוכות יותר. בית המשפט העליון קבע כי הגנת חוק הגנת הדייר חלה הן על שכירות ראשית והן על שכירות משנה, אך ישנם חריגים. בעוד שהדייר העיקרי במקרה זה לא נהנה מהגנה משפטית, שוכר המשנה לא בהכרח היה בלתי מוגן. מערכת היחסים בין השוכר הראשי לדייר המשנה אינה תלויה במערכת היחסים שבין המשכיר לשוכר הראשי. לפיכך, זכותו של שוכר המשנה להגנה אינה מותנית בזכותו של הדייר העיקרי להגנה. החוק יוצר חוזה שכירות בין המשכיר לבין שוכר המשנה אם ההגנה על השוכר העיקרי נפסקת, כל עוד המשכיר לא השכיר מחדש את הנכס לשוכר אחר. עם זאת, זכותו של שוכר המשנה להגנה קמה רק אם חוזה השכירות העיקרי מוגן בחוק. מכיוון שחוזה השכירות העיקרי במקרה זה לא היה מוגן, שוכר המשנה לא היה זכאי להגנה. כמו כן, השוכר מחויב להחזיר את הנכס ריק בתום החוזה, ושכירות משנה באופן המאפשר לשוכר המשנה להישאר לאחר תום חוזה השכירות העיקרי מפרה תנאי יסודי של החוזה. דעת הרוב של השופטים זוסמן, ברנסון וקיסטר קיבלה את הערעור והורו על פינוי דייר המשנה. השופטים כהן ולנדוי התנגדו וטענו כי יש לדחות את הערעור.