דב"ע מא/73 - 3

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פיטוריו של עובד שביקש לעבור לעבודה במשרה חלקית מסיבות אישיות. בקשתה של העובדת נדחתה ולאחר מכן פוטרה בשל חוסר כפיפות לאחר שהחלה לעבוד במשרה חלקית ללא אישור. התיק נסב סביב השאלה האם העובד זכאי לפיצויי פיטורים. בית הדין האזורי פסק תחילה לטובת העובד, מה שגרם למעסיק, המועצה האזורית גזר, להגיש ערעור. הנושא המרכזי היה פרשנות חוקי העבודה הרלוונטיים וההסכם הקיבוצי המסדיר את יחסי עובד-מעביד. בית הדין לערעורים קבע כי מעשהו של העובד מהווה עבירת משמעת חמורה. נמצא כי ההסכם הקיבוצי הקיים לא כלל הוראות בדבר פיצויי פיטורים או תביעות משמעתיות. כתוצאה מכך, בית המשפט פנה לקוד העבודה כדי לקבוע את התוצאה. על פי קוד העבודה, ניתן לשלול את פיצויי הפיטורים של העובד במקרים של עבירות משמעת חמורות. בנוסף, בית המשפט הבהיר את היחס בין סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים, וקבע כי הם פועלים באופן בלעדי ולא מצטבר. מאחר שההסכם הקיבוצי לא חל על עניינים משמעתיים, קבע בית הדין לערעורים כי יש להחיל את קוד העבודה. בסופו של דבר, בית הדין קבע כי העובדת אינה זכאית לפיצויי פיטורים עקב פיטוריה בגין עבירת משמעת חמורה ודחה את ערעורה הנגדי של העובדת. העובד חויב לכסות את הוצאות המועצה, כולל שכר טרחת עורך דין בסך 700 שקל.