רע"א 8613/10

תקציר

במקרה הנדון, התייחס בית המשפט למורכבותו של הסכם בוררות בין שני צדדים בנוגע לסכסוכים הנובעים מחוזה. הסוגיה המרכזית נסובה סביב השאלה האם יש לעכב את ההליכים בשל סעיף בוררות שכביכול הוסכם על הצדדים המעורבים. בתחילה, ערעור נחשב כאילו התקבל אך מאוחר יותר נדחה. המבקש טען כי היה מקום להפעיל הקפאת הליכים לפי סעיף 6 לחוק הבוררות, אך נמנע מלהציג טענות אלה בשלב המתאים בהליכים בערכאות נמוכות יותר. בית המשפט ציין כי הן המבקשת והן המשיב ניהלו הליכים משפטיים אשר עקפו את הסכם הבוררות המקורי שלהם, כאשר אף אחד מהצדדים לא התעקש על בוררות בתחילה. המבקש הגיש תביעה, וציין במעשיו כי אינו פונה לבוררות, למרות קיומו של סעיף בוררות. בעקבות זאת פתח המשיב בהליכים משפטיים בישראל, דבר שסיבך עוד יותר את הדבקות בבוררות. נוכח התנהלות זו, לא מצא בית המשפט הצדקה ממשית לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי, שלא עיכב את ההליכים לפי סעיף 5(א) לחוק הבוררות. בית המשפט הדגיש את עליונות כיבוד הסכמי בוררות ובה בעת הכיר בחשיבותן של פעולות והתנהגויות עוקבות שעשויות להצביע על העדפות הצדדים לפתרון סכסוכים שלא במסגרת הבוררות. בסופו של דבר, נוכח אי עמידתו של המבקש בתנאים הנדרשים לבוררות והתמרונים המשפטיים שבאו בעקבותיו, נדחה הערעור, מה שתומך בהחלטה לדון בתיק בבית המשפט. בית המשפט דחה גם טענות הנוגעות להתדיינות כפולה פוטנציאלית ולהחלת הדין המהותי הזר כהצדקה לעיכוב הליכים, וקבע כי הן אינן רלוונטיות. המבקש נדרש לשאת בהוצאות המשפט של המשיב, ובכך חיזק את ההחלטה שלא לעכב את ההליכים בבית המשפט.