רע"א 2919/13

תקציר

ההחלטה שהתקבלה לאחר בחינת הבקשה ונספחיה היא כי יש לדחות את הערעור. הסיבה לכך היא שתיקון כתב תביעה – שבמקרה זה הוא מסמך משפטי בן תשע שנים – הוא עניין פרוצדורלי בלבד המצוי בשיקול דעתו של בית המשפט הפרוצדורלי. שיקול דעת זה נתון לשיקול דעתה של ערכאת הערעור, הממעטת להתערב בעניינים אלה. למרות שהמבקשים הפנו בבקשתם לתקנה 91 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אין בית המשפט חייב לאשר כל בקשה לתיקון כתבי טענה, גם אם נפל בהם פגם. התקנה משתמשת במונח שיקול הדעת "רשאי" ולא במונח החובה "רשאי", המצביע על כך שלבית המשפט יש את החופש לבחור אם להורות על תיקון כתב תביעה אם לאו. במקרה זה, ספק אם התיקונים המבוקשים, שהתבקשו פעמיים במהלך ההליך המקדמי, הם דרך הפעולה הראויה. במקום זאת, בקשה לפרטים נוספים הייתה עשויה להיות גישה מתאימה יותר, שיכלה למנוע את המורכבות הפרוצדורלית שהתעוררה. מאחר שההליכים המקדמיים קרובים לסיומם, יש בתצהירים הצפויים מהמשיבים כדי לתקן פגמים מהותיים בכתב התביעה. זכויותיו של המבקש לא ייפגעו בהליך זה, וככל שיתעוררו חששות כלשהם, בית המשפט המחוזי יפנה אליהם בהוראות המתאימות. עד אז, למבקש יש מספיק מידע כדי להבין את ההגנה והוא יכול להיערך בהתאם, ללא צורך בתיקון כתב התביעה. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית. מכיוון שלא הוגשה תביעה שכנגד, לא ניתן צו להוצאות.