עת"מ 42311-09-17

תקציר

המקרה שלפנינו הוא מקרה טרגי, הסובב סביב זכויותיה של אלמנה שבעלה נפטר בעת ששירת את המדינה. האלמנה נאבקת כבר שנים כדי לקבל את אותן הכרה והטבות שהוענקו לאמו של בעלה המנוח, שהוכר כאם שכולה. המדינה מכירה בכך שהאחרון חורג מגבולות החוק, לפי חוק המשפחה, בעוד האלמנה לא קיבלה כל הכרה כזו. עתירת האלמנה, שמטרתה להבטיח את זכויותיה לפי חוק המשפחה, נתקלה בהתנגדות מצד המשיבים, תוך ציון שתי טענות עיקריות לדחייה: היעדר סמכות מהותית ושיהוי בהגשת העתירה. השופט מצדד בעותר בשני המקרים. באשר לטענת השיהוי, מדגישה השופטת כי היסוד האובייקטיבי של השיהוי נעדר במקרה זה. למשיבים לא נגרם כל נזק, ואין מעורבים צדדים שלישיים שהאינטרסים שלהם נפגעו מהאיחור הנטען. יתר על כן, השופטת מדגישה כי הכאב והשכול שחווה העותר נמשכים ולא ניתן לבטלם בשל חלוף הזמן. באשר להיעדר סמכות מהותית, השופטת מסכימה כי העותרת אכן הפנתה את פנייתה לרשות המתאימה, שהיא הממונה על הפיצויים, כאמור בחוק המשפחות. עם זאת, הקצין, בתגובתו, חבש "כובע לא נכון", ויצר מצב שבו העותר לא יכול היה לערער על ההחלטה. השופט מדגיש את חובת ההגינות שחבות רשויות השלטון לאזרחים, ובמקרה זה המשיבים לא פעלו בהתאם. השופטת מציינת כי היה על המשיבים להפנות את העותרת לאפיקים המתאימים להגשת בקשתה ולא לספק תשובות מתחמקות ולהותיר אותה ללא כל מוצא בר קיימא. בסופו של דבר, השופט קובע כי לא ניתן לקבל את העתירה שכן היא אינה בסמכותו של בית המשפט, ויש לפעול בהתאם להליך המשפטי המתאים. עם זאת, השופטת מציעה בחום כי המשיבים ינהגו בנדיבות וימצאו דרך לסייע לעותרת, נוכח הנסיבות הייחודיות והאפליה לכאורה בה נתקלה לעומת אמו של הבעל המנוח. פסק הדין הוא שהעתירה נדחית, וכל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.