סע"ש 71179-03-19

תקציר

בית המשפט בחן תביעת לשון הרע שהגיש משגיח כשרות, מר ג'רפי, נגד ארבעה נתבעים, עובדים לשעבר שעבדו תחתיו כמשגיחי כשרות. הנתבעים הואשמו בכך שהשמיעו דברים מכפישים שונים כלפי התובע, אשר פגעו לכאורה בשמו הטוב והביאו לסיום העסקתם. השופטת פתחה בהתוויית המסגרת המשפטית לניתוח תביעות לשון הרע, תוך הדגשת האיזון העדין בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי. נפסק כי יש לפרש את משמעותן של האמירות המכפישות לכאורה באופן אובייקטיבי על פי הבנתו של אדם סביר. עוד הבהירה השופטת את השלבים לניתוח טענה כזו, הכוללים בחינה האם האמירות מהוות לשון הרע, האם פורסמו והאם קיימות הגנות משפטיות כלשהן. השופט קבע מספר קביעות עובדתיות מרכזיות. ראשית, נמצא כי לתובעת הייתה שליטה גבוהה על העסקתם של הנתבעים, בקביעת שכרם, מקום עבודתם ושעותיהם, למרות שלא הייתה מעסיקתם הישירה. שנית, הנתבעים פוטרו מעבודתם לאחר שהתלוננו על התנהלות התובעת, ולא ניתן היה להוכיח כי היו מפוטרים ללא קשר לתלונותיהם. שלישית, בניה של התובעת, שלא היו ברשותם האישורים הנדרשים, החליפו את הנתבעים כמשגיחי כשרות, דבר שהעלה תהיות לגבי מעשיו של התובע. בית המשפט בחן כל אמירה מכפישה לכאורה בנפרד. באשר למכתב התראה ששלח בא כוח הנתבעים לתובע, קבעה השופטת כי מדובר בפרסום מותר על פי החוק, והנתבעים אינם אחראים אישית לתוכנו. גם הפצת המכתב לגורמים אחרים לא נחשבה לשון הרע, שכן הנתבעים סברו באופן סביר כי הגופים המקבלים אחראים לפיקוח על עבודת התובע. גם הודעות שנשלחו בווטסאפ על ידי הנתבעים לרב ולעוזרו, אשר מתחו ביקורת על התנהלות התובע, לא נחשבו ללשון הרע. בית המשפט קיבל את תום ליבם של הנתבעים בשליחת הודעות אלה, וסבר כי מדובר בניסיון סביר לבקש סיוע כנגד מעשים פסולים לכאורה. טענת התובע בדבר אירוע בו הנתבע מס' 1 צעק לכאורה על בעל רשת רמי לוי, מר רמי לוי, והאשים את התובע בגניבת שכרו, לא הוכחה. התיאור היחיד ממקור ראשון של האירוע היה עדותו של עוזרו של מר לוי, שהייתה מעורפלת ולא תמכה בגרסתו של התובע לאירועים. כמו כן בחן השופט את פניות הנתבעים לרבנים ובעלי תפקידים שונים בנוגע להתנהלות התובע ושכרם. נמצא כי בירורים אלה נעשו בתום לב ואינם מהווים לשון הרע, מה גם שתוכנם של הערעורים לא הוצג כראיה. באשר להפצת לשון הרע לכאורה על ידי הנתבע מס' 2, דחתה השופטת את התביעה מחוסר ראיות. תוצאה זהה הושגה גם לגבי תביעות נוספות הקשורות לפגישות עם צדדים שלישיים, שכן טענות התובע לא היו מפורטות או מוכחות דיין. בסיכומו של דבר, תביעת לשון הרע נדחתה במלואה, והתובע חויב לשלם לכל אחד מהנתבעים סך של 15,000-4,000 ₪ שכר טרחת עורך דין והוצאות. ההחלטה הדגישה את חשיבות ההגנה על האיזון העדין בין מוניטין לחופש ביטוי, במיוחד בהקשר של יחסי עבודה, ועודדה שקיפות ושיח פתוח במקום העבודה.