חדל"פ 21057-06-23

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור על החלטת נאמן שלא להאריך את המועד האחרון להגשת תביעת חוב בהליכי חדלות פירעון. המערערת, נושה, טענה כי היה על הנאמן להאריך את המועד, אך בית המשפט לא הסכים. השופטת קבעה כי אין להתערב בהחלטת הנאמן, שכן היא מצויה בגדר שיקול דעתה הרחב ומוצדקת בנסיבות העניין. המסגרת הנורמטיבית להארכת מועדים, כפי שהותוותה בחוק חדלות פירעון והבראת המשק, מעניקה לנאמן שיקול דעת רחב, שבית המשפט נרתע ממנו בדרך כלל. על הנאמן לשקול האם הייתה לנושה סיבה מספקת והצדקה להחמיץ את המועד, בהתחשב בשלב הליכי חדלות הפירעון. גם ידיעתו של הנושה על ההליך מהווה גורם משמעותי. במקרה זה, הנושה היה מודע להליך חדלות הפירעון, מה שהקשה עליו להצדיק את ההגשה המאוחרת. זאת ועוד, הארכת המועד הייתה פוגעת ביעילות ובהתקדמות ההליכים ופוגעת בנושים אחרים. השופט הדגיש כי החריג אינו צריך להפוך לכלל בסוגיות פרוצדורליות. העיכוב של שבעה חודשים היה משמעותי ודומה למקרים קודמים שבהם נדחו בקשות להארכה. בית המשפט קיבל את עמדת הנאמן כי אישור תביעת החוב יפגע בטוהר ההליך וביעילותו, מה גם שההליך התקדם באופן משמעותי. גם הממונה על הליכי חדלות הפירעון תמך בהחלטת הנאמן. בסופו של דבר דחתה השופטת את הערעור והדגישה כי החלטת הנאמן סבירה ונתונה לשיקול דעתה. למערערת לא נפסקו הוצאות, והפיקדון הוחזר. פסק דין זה מהווה תזכורת לגישה המחמירה הננקטת כלפי הארכת מועדים בתיקי חדלות פירעון, תוך הדגשת חשיבות היעילות הפרוצדורלית וזכויות כל הצדדים המעורבים.