ת"א 2219/08

תקציר

פסק הדין סובב סביב שלושה חשבונות המוחזקים על ידי משפחה בבנק – חשבון להורים, חשבון לבנם שהיה בעל חברה וחשבון אישי לבן. החשבונות שימשו את ענייני החברה, וההורים משכנו את ביתם כדי להבטיח את החובות בחשבונות אלה. שנים לאחר מכן, כאשר הבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא בעקבות אי פירעון הלוואות, הגישו ההורים תביעה נגד הבנק בטענה כי שטר המשכנתא משנת 1994 אינו מכסה את חובות החברה וכי שטר משכנתא מאוחר יותר משנת 1996, בו צוין במפורש חובות החברה, נחתם תחת לחץ. עוד טענו התובעים כי ההורים הם "ערבים יחידים" לפי חוק הערבות וכי הבנק לא עמד בחובות הגילוי כלפיהם, ולכן הם פטורים מקיום הערבות. בית המשפט פסק לטובת הבנק בכל הסעיפים. בית המשפט קבע כי שטר המשכנתא משנת 1994 הבטיח בעקיפין את חובות החברה, וגם אם לא, שטר המשכנתא משנת 1996 שהבטיח במפורש את חובות החברה תקף. טענת התובעים ללחץ ביחס לשטר המשכנתא משנת 1996 ולהסדר הפריסה לא נטענה בסמוך לאחר החתימה ונמצאה כנוסח כבוש, אשר במשפט האזרחי דורש הסבר מניח את הדעת שלא ניתן במקרה זה. עוד קבע בית המשפט כי ההורים אינם זכאים להיות "ערבים יחידים" על פי החוק, שכן מעמד זה אינו חל על בעלי נכסים שמשעבדו את נכסיהם להבטחת חובותיהם של אחרים, ובכל מקרה שווי ערבות ההורים הוגבל לשווי הנכס המשועבד. כמו כן, נמצא כי הבנק פעל כראוי ובתום לב לאורך כל ההליך, תוך ניסיונות חוזרים ונשנים להגיע עם התובעים להסכמות על מנת להימנע מפינויים מביתם, אשר סוכלו על ידי התובעים עצמם. גילם המתקדם ונסיבותיהם האישיות של ההורים נלקחו בחשבון, והבנק חויב לאפשר להם להמשיך להתגורר בבית עד ימי חייהם, בעוד התובעים חויבו לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות בסך 15,000 ₪, בסך כולל של 30,000 ₪.