ע"ע 40988-08-19

תקציר

הפרשה נסובה סביב חוקיותה של הוראת תקנת שירות המדינה המונעת מעורכי דין להשתתף במכרזים פנימיים מסוימים לתפקידים בשירות המדינה המדורגים כמשפטנים. המערערת, עורכת דין עובדת מדינה, ערערה על הוראה זו וטענה כי היא פוגעת בזכויותיה הבסיסיות לחופש עיסוק ולשוויון, שכן היא מונעת ממנה להתקדם במקום עבודתה ולעסוק בפן אחר של מקצועה. בית המשפט המחוזי אישר את ההוראה והוביל את המערער לערער. המדינה, ההסתדרות ונציבות שירות המדינה התנגדו לעתירה בטענה כי ההוראה נובעת מהסכמים קיבוציים ומשרתת תכליות לגיטימיות, בהן הדדיות והגנה על אפשרויות קידום של משפטנים. בית המשפט העליון, בפסק דין מקיף, קיבל את הערעור. בית המשפט מצא כי בעוד שהוראת האחריות התאגידית הגבילה את חופש העיסוק והשוויון של המערער, הפרות אלה היו בלתי מידתיות ובלתי חוקיות. בית המשפט פירש את החוקים הרלוונטיים ואת פסקי הדין הקודמים והגיע למסקנה כי לנציב שירות המדינה יש סמכות לנהל כוח אדם בשירות המדינה ולהחליט על מכרזים פנימיים, לרבות קביעת כללים שעלולים לפגוע במידה מסוימת בזכויות יסוד. עם זאת, הוראת החסימה נכשלה במבחן החוקתיות, שכן היא נעדרה קשר רציונלי למטרות המוצהרות ולא הייתה האמצעי המגביל ביותר להשגתן. בנוסף, בית הדין מצא כי ההוראה, בהיותה חלק מחוזה העבודה, הפרה את תקנת הציבור בכך שיצרה יתרון בלתי חוקי לקבוצות עובדים מסוימות על פני אחרות. פסק הדין מבטל את ההוראה הפוגענית ומאפשר למערערת להגיש מועמדות לתפקיד הנדון. המדינה חויבה לשלם את הוצאות המשפט של המערערת ולפרסם מכרז חדש, ובכך לפתוח את המשרה לכל עובדי המדינה הזכאים, לרבות עורכי דין. השפעות פסק הדין יושמו באופן פרוספקטיבי, למעט המכרז הספציפי נשוא הערעור.