ת"א 528/99

תקציר

התובעים תבעו את מינהל מקרקעי ישראל על מנת לחייב אותם לכבד הסכם לכאורה להעברת בעלות בחלקת קרקע. התובעת טענה כי בשנת 1980 הם פנו לנתבעת בבקשה להחליף את החלקה, שתשמש להקמת תחנת דלק, במקרקעין אחרים שבבעלות התובעת. הנתבעת הסכימה עקרונית, בכפוף לשני תנאים: אישור מההסכם הקיבוצי להקמת תחנת דלק, ושמאות ממשלתית של הקרקעות המעורבות בתמורה. התובעת ניווטה במשך שנים את שינוי הייעוד ובשנת 1987 הצליחה. בינתיים, שותפו של התובע, דלק, רכש קרקע לצורך ההחלפה. עם זאת, בסוף שנת 1987 הפסיקה התובעת כל קשר עם הנתבעת. חמש שנים לאחר מכן ניסתה התובעת להפעיל מחדש את ההסכם אך הנתבעת סירבה, בנימוק של שינוי נהליה וחוק חובת המכרזים. בית המשפט מצא כי הנתבע פעל בתום לב לאורך כל המשא ומתן ולא חזר בו מהבטחותיו. התובעת, לעומת זאת, פעלה בחוסר תום לב בכך שניתקה את הקשר עם הנתבעת למשך חמש שנים מבלי להודיע לה, והתעניינה בעיקר בעסקה רק כאשר הפכה לכדאית כלכלית. בית המשפט קבע כי התנהלות הנתבעת הייתה הוגנת וכי בקשת התובעת בשנת 1993 היא הצעה חדשה, הכפופה לחוק חובת המכרזים. לפיכך, התביעה נדחתה, והתובע חויב לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין לנתבע.