רע"א 1239/19

תקציר

פסק הדין מתייחס להחלת דיני לשון הרע על הרשתות החברתיות, ומדגיש כי החוקים הקיימים חלים על פרסומים מקוונים, לרבות פלטפורמות מדיה חברתית, למרות היעדר עדכוני חקיקה ספציפיים לעידן הדיגיטלי. היא מדגישה את תפקידן הכפול של הרשתות החברתיות הן כמאפשרות את חופש הביטוי והן כזירות החשופות לתוכן מזיק כגון דברי שטנה, פייק ניוז והשמצה. בית המשפט מדגיש את המורכבות הכרוכה בהבחנה בין פעולות ברשתות החברתיות, כגון שיתוף לעומת לייק, וקובע כי שיתוף יכול להיחשב כ"פרסום" על פי החוק, מה שעלול לחשוף את המשתמשים לתביעות לשון הרע, בעוד שלייק בדרך כלל לא. פסק הדין בוחן חששות לגבי העמדה לדין סלקטיבית, השפעות מצננות על חופש הביטוי ועומס העבודה בבתי המשפט, ומציע מנגנונים משפטיים פרוצדורליים ומגנים כדי למתן השפעות שליליות פוטנציאליות. פסק הדין מתייחס גם לפרספקטיבות משפטיות השוואתיות, ומציין הבדלים באופן שבו תחומי שיפוט שונים מטפלים בסוגיות דומות, במיוחד ההבחנות במשפט האמריקאי שבהן אחריות הפלטפורמה מוגבלת יותר. בסופו של דבר, פסק הדין מבקש לאזן בין חופש הביטוי לבין ההגנה על שמם הטוב של אנשים, תוך הדגשת החשיבות של עדכונים בדיני לשון הרע כך שיתאימו להתקדמות הטכנולוגית תוך הבטחת אחריות משפטית על התבטאויות פוגעניות ברשת.