ע"א 2322/04

תקציר

החלטת הרוב של בית המשפט העליון במקרה דנן נוגעת לפרשנותו של חוק הגנת הפרטיות בישראל, ובפרט להגדרת "פגיעה בפרטיות" ולקבילות ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות כאמור. בית המשפט בחן האם חקירת קטינה בבית ספרה על ידי חוקרת בנוגע לתאונה שאינה קשורה לבית הספר, מהווה פגיעה בפרטיות כהגדרתה בחוק. השופט סוקול והשופט וסרקרוג הציגו דעות סותרות. השופט סוקול טען כי מעשיו של החוקר אינם עולים כדי "איתור או התחקות" אחר הקטין, שכן החקירה התנהלה בנוכחות סגן המנהל ולא כללה כל שיטה חשאית או פולשנית. יתר על כן, שאילת שאלות לא היוותה "הטרדה". לפיכך, לא הייתה פגיעה בפרטיות, והראיות היו קבילות. עם זאת, השופט וסרקרוג חלק על כך, והדגיש כי החקירה הפריעה לקטינה וחדרה לפרטיותה. לטענתם, מעשיו של החוקר נופלים להגדרה של "עבודת בילוש" או "התחקות", מה גם שהחקירה נועדה לאתר את הקטינה וכללה מעקב חשאי אחר מקום הימצאה. ביצוע החקירה בבית הספר, בשעות הלימודים וללא נוכחות אפוטרופוסים של הקטינה, פגע בזכותה לפרטיות. לכן, יש לפסול את הראיות. השופט רזי, תוך שהוא מבקר את התנהלות החוקר ומנהל בית הספר, הצטרף לחוות דעתו של השופט סוקול, שכן הם סברו כי יש לפרש את הגדרת הפגיעה בפרטיות בצמצום. בסופו של דבר, החלטת הרוב צידדה בשופט סוקול והגיעה למסקנה כי לא הייתה פגיעה בפרטיות כהגדרתה בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות. הראיות נמצאו קבילות, והערעור נדחה. פסק הדין הדגיש את הצורך לאזן בין הזכות לפרטיות לבין האינטרס הציבורי בגילוי האמת, במיוחד בהליכים אזרחיים.