עע"מ 1490/05

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור של בעל מרפאת שיניים על החלטת ועדת תכנון מקומית לבטל את היתרו להפעיל מרפאה בדירת מגוריו. המשיבים, שכניה של המערערת, טוענים כי אין צורך בבדיקה נוספת וכי ההחלטה הקיימת צריכה לעמוד, שכן ידיו של המערער אינן נקיות. עוד נטען, כי המערערת אינה מתגוררת בדירה בה ממוקמת המרפאה וכי היא גורמת מטרד לדיירי הבניין. מנגד, טוען המערער כי ההחלטה לבטל את ההיתר לא הייתה צודקת וכי הוא אינו זקוק להיתר לשימוש חריג לצורך הפעלת מרפאתו. יתר על כן, הוא טוען כי הוא מופלה לרעה בשל מוצאו הערבי, אך טענה זו אינה נתמכת בראיות. בית המשפט, לאחר שיקול דעת, אינו מוצא טעם לתמוך בטענות המערער בדבר ביטול ההיתר. היא מסכימה עם המשיבים כי הנושא נבחן כראוי וכי אין מקום להתערבות מינהלית. בית המשפט דוחה גם את טענת ההפליה של המערערת מחוסר ראיות. עם זאת, השופט מביע דעה שונה מפסיקת בית המשפט המחוזי בבאר שבע במקרה דומה, וסבור כי נדרש היתר לשימוש חורג להפעלת עסק בדירת מגורים, ובפרט כזו המקבלת לקוחות, על מנת להבטיח התחשבות במטרדים פוטנציאליים. השופט מדגיש כי תפקידו של בית המשפט אינו להחליט מה טוב אלא להעריך אם החלטת הרשות המנהלית סבירה. באשר למקום מגוריו של המערער, מגיע בית המשפט למסקנה כי נקודה זו טעונה בירור. המסקנה הנוכחית לפיה המערער אינו מתגורר בדירה בנתניה אינה ברורה ועלולה להיות מופרכת. לפיכך, היא קובעת כי יש להחזיר את התיק לבית משפט קמא להמשך בירור בעניין זה. השופטת מדגישה כי עד לפתרון הסוגיה, אין למערער זכות להפעיל את מרפאתו בדירה.