ה"פ 24666-06-10

תקציר

העותרת ביקשה כי המשיבים יקצו לה מספר מגרשים בבית שמש לפיתוח פרויקט תיירותי, כפי שהוסכם בהסכם הרשאה תכנוני שנחתם בשנת 1998. בהסכם נקבע כי המגרשים יוקצו לאחר מתן תוקף לתב"ע, ובלבד שתתאים לתכנית תב"ע שאושרה על ידי משרד התיירות. התב"ע קיבלה תוקף בשנת 2010 אך המשיבים סירבו להקצות את המגרשים בטענה כי יש לבחון מחדש את התכנית ולשנותה מאחר שאינה עולה בקנה אחד עם תקנות התב"ע. הדבר הוביל את העותר להגיש תביעה לסעד הצהרתי. במהלך ההליכים בבית המשפט שינו המשיבים את עמדתם והסכימו להקצות את המגרשים לעותרת אך בתנאים מסוימים. העותרת טענה כי התנאים לא הוזכרו בהסכם ואין להטילם. בית המשפט בחן את השאלה המקדמית האם התב"ע יכולה להתאים לדרישות התכנית, מצא כמה אי התאמות, אך גם ציין כי כל השימושים בתוכנית יכולים להיכלל בתכנית אם מגרשים 5, 6 ו-7 ינוצלו. אשר לזכות המשיבים להציב תנאים, קבע בית המשפט כי הסכם ההרשאה מעניק להם שיקול דעת לעשות כן, כל עוד פעלו בתום לב ובהתאם לתכלית ההסכם. התנאים הספציפיים שהציבו המשיבים נבחנו ונמצאו סבירים, במטרה להבטיח כי ייעודו התיירותי של הפרויקט לא נדחק לשוליים. בנוסף, דחה בית המשפט את טענות העותרת כנגד הקצאת מגרש 7 ושלבי הבנייה שהתוו המשיבים. לבסוף, קבע בית המשפט כי על המשיבים לשאת בהוצאות העותר, שכן סירובם הראשוני להקצות את המגרשים ללא סיבות מוצדקות הוביל להתדיינות המשפטית.