ע"א 3120/09

תקציר

מדובר במקרה העוסק בסכסוך על פגיעה בעבודה שהתרחש ביולי 1992, כאשר ידו הימנית של הנפגע נמחצה על ידי עגלת מתכת, בעת שפרק את העגלה האמורה ממשאית מעבידו. הנפגע תבע את מעסיקו ואת חברת הביטוח לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אך התביעה נדחתה בשל התיישנות. הנפגע תיקן את תביעתו בשנת 2002, הפעם לפי פקודת הנזיקין, והוסיף את חברת הביטוח כנתבעת. חברת הביטוח טענה כי יש לדחות את התביעה משום שהוגשה למעלה משבע שנים לאחר קרות התאונה, ולכן התיישנה. בית המשפט קמא פסק לטובת הנפגע, בקובעו כי המעסיק הודה בזכותו של הנפגע לפיצויים, מה שחידש את תקופת ההתיישנות. בנוסף, טען בית המשפט כי סעיפים 19 ו-70 לחוק חוזה הביטוח מהווים הוראות מיוחדות הגוברות על תקופת ההתיישנות הכללית. אולם, ערכאת הערעור הפכה את החלטת בית משפט קמא. בית המשפט קבע כי הודאת המעסיק בזכותו של הנפגע אינה מפורשת ומלאה, ולכן לא חידש את תקופת ההתיישנות. זאת ועוד, ערכאת הערעור טענה כי סעיף 19 לחוק חוזה הביטוח וסעיף 70 אינם ישימים במקרה זה, שכן הם עוסקים בתרחישים שונים. בית המשפט הגיע למסקנה כי תביעת הנפגע התיישנה ודינה היה להידחות. השופט שפירא הציע לפסוק למערערים שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 שקל, החלטה שעליה הסכימו השופטים ענבר ובן-אור. משכך, התקבל הערעור, הערעור שכנגד נדחה, והנפגע חויב לשלם למערערים 5,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, בנוסף למע"מ.