ע"א 935/95

תקציר

במקרה דנן, בחן בית המשפט את אחריותם ורשלנותם של אנשי מקצוע רפואיים ביחס לאירוע של שימוש במזרק שאינו שואב, אשר הוביל לנזק בלתי הפיך החמור והבלתי צפוי של המטופל. השופטת ביניש טענה תחילה לרשלנות, ורמזה כי הנזק, למרות היותו חמור, הוא תוצאה צפויה מראש של שימוש בפרקטיקות רפואיות מיושנות. עם זאת, המשנה לנשיאה ש' לוין והשופט י' גולדברג חלקו על כך, והדגישו את החשיבות של הערכת פעולותיו של רופא על סמך הידע שהיה קיים באותה עת, ולא בדיעבד. הם טענו כי הסיכונים הצפויים הקשורים למזרק הם מינוריים וחולפים, כגון סחרחורת זמנית, ולא הנזק הקבוע החמור שהתרחש. בהסתמך על פסיקות קודמות ועדויות מומחים, הם הציעו כי דבקותו של הרופא בנוהג המקובל באותה עת לא היוותה רשלנות, שכן התוצאות החמורות לא היו צפויות או ידועות בספרות הרפואית. שני השופטים קבעו כי בעוד שמזרק מתקדם יותר עשוי היה להיות זהיר, אי שימוש בו אינו עולה כדי רשלנות, שכן הוא היה מעלה באופן בלתי סביר את סטנדרט הטיפול הנדרש. בסופו של דבר, דעת הרוב קבעה כי יש לדחות את הערעור, שכן הפעולות הרפואיות תאמו את המקובל והנזק היה בלתי צפוי, ולכן לא נוצרה עילה לרשלנות. ההחלטה משקפת בחינה מדוקדקת של האיזון בין אמות המידה הרפואיות הצפויות לבין אופיים הבלתי צפוי של סיכונים רפואיים מסוימים.