ע"א 371/81

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעת נזיקין שהגיש אדם שנפגע בתאונת דרכים בשנת 1973. התביעה, שהוגשה בשנת 1976 לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, תבעה פיצויים מנהג המשאית, מבעליה ומהמבטח, וכן מנהג רכב אחר המעורב בה ומהמבטחת של אותו רכב. פסק הדין מתאר את ההיסטוריה הפרוצדורלית הארוכה של התיק, לרבות דיוני קדם משפט מרובים ותיקונים בכתב התביעה של התובע. המשפט התמקד בסופו של דבר בגובה הנזקים המגיעים לתובע. פסק הדין של בית המשפט המחוזי פסק לתובע סכומים שונים בגין הפסדי השתכרות, בעבר ובעתיד, וכן בגין כאב וסבל, וכן הורה כי הסכומים יקוזזו מתשלומים שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה. הן התובע והן הנתבעים ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. פסק הדין של בית המשפט העליון התייחס תחילה לניסיונו של התובע להגיש ראיות נוספות בשלב הערעור, ובפרט לדו"חות הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי. בית המשפט סירב לאפשר זאת, שכן ניתן היה להגיש את המסמכים לבית משפט קמא, והגשתם בשלב זה תחייב פתיחה מחודשת של המשפט. בית המשפט דחה גם את טענת התובעת בדבר נזק נפשי, שכן התובעת לא הגישה חוות דעת רפואית בנושא פסיכיאטריה, ושני המכתבים אליהם התייחסה לא היוו ראיה מספקת. עם זאת, בית הדין קיבל את טענת התובעת בדבר עדכון השכר, שהיה צריך להתעדכן כך שישקף התייקרויות והפרשות מהמעסיק, ותיקן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהתאם. עוד קבע בית המשפט כי יש לקבוע את כושר השתכרותה של התובעת על סמך הידיעה הכללית כי גיל הפרישה לגברים הוא 65, וכי הסכום שנפסק בגין כאב וסבל היה סביר ולא יתערב. באשר לתשלומי המוסד לביטוח לאומי, הסכים בית המשפט העליון עם גישת בית המשפט המחוזי אך תיקן את פסק הדין כך שהתובע יקבל מינימום של 25% מסך הפיצויים שנפסקו, כקבוע בחוק. עוד קבע בית המשפט כי התובעת זכאית לריבית ולהצמדה על הסכומים שנפסקו ממועד פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועד לתשלום, וכי יש לפרש את פסיקת "הוצאות המשפט" כ"שכר טרחת עורך דין". לבסוף, הערעור שכנגד שהגישו הנתבעים נדחה, ושני הצדדים חויבו לשלם לעורך דינו של התובע שכר טרחת עורך דין בגין הערעור והערעור שכנגד.