בג"צ 6319/95

תקציר

בפסק דין משמעותי התייחס בית המשפט העליון לערעור בעניין חובת העדות במשפט פלילי. המערער, שהוגש נגדו כתב אישום נפרד בעניין קשור, טען נגד מתן עדות כעד הגנה מטעם המשיב (שותפו לכאורה) תוך שימוש בזכות השתיקה ובזכות מפני הפללה עצמית. זאת, במסגרת התקדים שנקבע בפרשת קינסי, שאסר על עד תביעה להעיד נגד שותף להליך המתנהל. עם זאת, בית המשפט קבע כי תקדים זה אינו צריך לחול על עדי הגנה. היא הדגישה את חובתו המהותית של כל אדם למסור עדות בהליכים משפטיים, אלא אם כן נסיבות חריגות מצדיקות חריג. פסק הדין הדגיש את הצורך במשפט הוגן תוך הבטחת האחריות החברתית של המאבק בפשיעה וההגנה על הקורבנות. בית המשפט הדגיש כי זכויות כגון זכות השתיקה והזכות מפני הפללה עצמית, אף שהן חיוניות, אינן מוחלטות ויש לאזן אותן עם הצורך בעשיית צדק. יתר על כן, בית המשפט סבר כי ניתן למתן את החשש מפני הפללה עצמית באמצעות הגנות משפטיות קיימות. בפסק הדין הודגש כי מניעת עדות עלולה לפגוע בהליך בירור האמת ולפגוע בזכויות ההגנה של הנאשם, המבקש משפט הוגן. לפיכך, היא הגיעה למסקנה כי על המערערת להעיד, ואישרה כי צדק פרוצדורלי כרוך באיזון מדוד בין זכויות הפרט לבין האינטרסים החברתיים. השופטים ברק וחשין הסכימו עם ההחלטה.