ת"א 13973-02-14

תקציר

פסק הדין ניתן לטובת התובעת, חברת תוכן דיגיטלי ישראלית, בסכסוך כספי בהיקף של למעלה מ-15.5 מיליון שקל עם שני נתבעים: חברת ערוצי אופנה זרים, ובעל המניות והמנהל שלה. התובעת טענה להפרת חוזה, עוולה ועשיית עושר ולא במשפט, ואילו הנתבעים טענו לפרשנות שונה של ההסכמים וטענו כי התובעת לא הייתה כנה בהתנהלותה. הנושא המרכזי היה פרשנות הסכמי הצדדים, ובפרט הסכם מסגרת משנת 2011 והסכם פשרה משנת 2012. בית המשפט מצא כי לתובעת עומדת הזכות לבטל את החוזה בשל כישלונם החוזר ונשנה של הנתבעים לעמוד בתשלומים במועדם, שכן הנתבעים לא סיפקו כל הצדקה תקפה לאי עמידתם. בנוסף, קבע בית המשפט כי חוסר ידיעתו המפורטת של מנכ"ל התובעת בחישובי הסכומים החייבים אינו מהווה עילה מספקת לפסול את הראיות שהוצגו, מה גם שהנתבעים לא ערערו על החישובים ולא הציגו נתונים חלופיים. עוד קבע בית המשפט כי סעיף בהסכם המסגרת, הקובע קנס ביטול השווה ל-100% מהעמלות החודשיות שלא שולמו, הוא פיצוי מוסכם סביר וייאכף. עם זאת, תביעת התובעת לריבית על חוב העבר, עליה ויתרה בהסכם הפשרה, לא התקבלה, שכן בית המשפט פירש את לשון ההסכם כמותנית בפירעון 18 שיקים ואינה קשורה לחובות תשלום עתידיים. לסיכום, בית המשפט הורה לנתבעים לשלם לתובע את הסכומים הנקובים בתביעה, בהפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשתה. התביעה נגד הנתבע היחיד (בעל מניות ומנהל) נדחתה. הנתבעים חויבו במשותף לשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 60,000 ₪.