ע"א 31/85

תקציר

במקרה של תאונת דרכים שקדם לחקיקת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, נפגעו המערערים כאשר רכב מסחרי בו נסעו התנגש ברכב פרטי שנכנס לצומת ברשלנות ללא אורות והתעלם מתמרור "עצור". נהג הרכב הפרטי נמלט מהמקום כשזהותו אינה ידועה. המערערים טענו תחילה כי המשיב מס' 1, טסה, הוא הנהג, ואילו טסה טען כי הרכב נגנב טרם ההתנגשות. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים, בקובעו כי לא הצליחו להוכיח שטסה נהג, למרות שחשד כי טסה ידע את זהות הנהג האמיתי וביקש להסתירה. עם זאת, בית המשפט העליון מצא כי שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו בנוגע לנטל ההוכחה והדגיש את החזקה המשפטית לפיה בהיעדר ראיות נוגדות, חזקה על נהג הרכב שהוא הבעלים או המחזיק. בית המשפט קבע כי טסה לא הצליח להוכיח שהתרחשה גניבה, ובכך הטיל עליו את האחריות לתאונה. בנוסף, נקבע כי לא הייתה רשלנות תורמת מצד המשיב מס' 4, נהג הטנדר. בית המשפט העליון קבע כי מבטחה של טסה יכסה את נזקי התאונה. בעקבות זאת הועבר התיק לבית המשפט המחוזי לצורך הערכה וקביעה של סכומי הפיצויים. הערעור התקבל, והערעור הנגדי בעניין רשלנות תורמת נדחה. פסק דינו של השופט מלץ הוסכם על שאר השופטים, וההחלטות בעניין ההוצאות הושארו לבית המשפט המחוזי עם סיום ההליכים.