בע"א 15562-01-26

תקציר

## ניתוח משפטי: הליך צו הריסה מכוח סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה **מבוא:** החלטה זו של בית המשפט השלום בפתח תקווה (השופט אריאל סלטו) דנה בשלוש בקשות נפרדות של המדינה והוועדה המקומית לתכנון ובנייה – ראש העין, להוצאת צו הריסה מכוח סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 ("חוק התכנון והבנייה") כנגד מבנים שהוקמו בשטח גוש 4274 חלקה 189. הבקשות הוגשו בעקבות טענות כי המבנים הינם "עבודה אסורה" – בנייה שנעשתה ללא היתר או בניגוד לתנאי היתר. בית המשפט דחה את הבקשות, בנימוק כי לא הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת שהמבנים אכן מהווים עבודה אסורה. **עקרונות משפטיים וחידושים בפסיקה:** 1. **סמכות צו הריסה מכוח סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה:** * **המסגרת הנורמטיבית:** סעיף 239(א) לחוק התכנון והבנייה מקנה לבית המשפט סמכות להורות על הריסת עבודה אסורה, **גם אם לא הוגש כתב אישום פלילי בגינה**. הסמכות ניתנת בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: 1. מדובר ב"עבודה אסורה" כהגדרתה בסעיף 203 לחוק (בנייה או עבודה הטעונה היתר שנעשתה בלא היתר או בניגוד לתנאי היתר). 2. קיים "עניין ציבורי מיוחד" במתן הצו. 3. מתקיים **אחד מחמשת התנאים** המפורטים בסעיף (לדוגמה: לא ניתן למצוא את מבצע העבודה, לא ניתן למסור לו הזמנה לדין, לא ניתן להוכיח מי ביצע את העבודה, מבצע העבודה נפטר או שאינו בר-עונשין, או שהתובע החליט כי נסיבות המקרה אינן מתאימות להמשך חקירה או העמדה לדין פלילי). * **רמת ההוכחה:** חידוש מרכזי בפסיקה, כפי שמודגש בהחלטה, הוא **הדרישה לרמת הוכחה גבוהה** להוכחת היות המבנה "עבודה אסורה", אף שאין מדובר בהליך פלילי. זאת, נוכח הפגיעה הקשה בזכות הקניין (זכות חוקתית מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) והאופי הדרסטי של צו הריסה הניתן ללא הרשעה פלילית. הפסיקה קובעת כי יש להוכיח זאת "ברמת ההוכחה השקולה לרמה הנדרשת במשפט פלילי" (הוכחה מעבר לספק סביר). הדבר נסמך על כך שהוראות סעיף 239 הן "יוצאות דופן ומרחיקות לכת ביותר" ועלולות להביא לפגיעה קשה באדם מבלי שעמד לדין. 2. **הוכחת היעדר היתר בנייה למבנים ותיקים:** * **הנטל על הרשות:** ההחלטה מדגישה כי הוכחת היעדר היתר בנייה (יסוד שלילי) אינה קלה. כאשר מדובר במבנים שעומדים על תילם במשך עשרות שנים, ובמחזיקים שלא היו מעורבים בבנייה, **לא ניתן להסתפק באי מציאת היתר בנייה בתיק הבניין**. * **קושי בשמירת מסמכים:** הפסיקה מכירה בקושי הטבוע בשמירת מסמכים במשך עשרות שנים, במיוחד בעידן שקדם למחשוב. דברי בית המשפט העליון בעניין שטיינברג מובאים כדי להמחיש כי שמירת מסמכים למעלה מארבעים שנה היא "גזירה שהציבור לא תמיד יכול לעמוד בה". * **נטל הוכחה מוגבר:** כאשר מדובר במבנה שנבנה לפני עשרות שנים, ובעליו לא היו מעורבים בבנייה, **נטל ההוכחה על הרשות המבקשת להוכיח שהמבנה נבנה ללא היתר, הוא כבד יותר**. אין מקום להעביר את נטל ההוכחה לבעל המבנה רק מכוח העובדה שלא נמצא היתר בתיק הבניין. נדרשות ראיות נוספות מעבר לכך. * **השפעת שינויי ייעוד והפקעה:** בית המשפט קובע באופן חד-משמעי כי **שינוי ייעוד המקרקעין או הפקעתם אינם הופכים באופן אוטומטי בנייה שנעשתה קודם לכן כדין, לעבודה אסורה**. קבלת טענה זו משמעה החלת אחריות פלילית רטרואקטיבית, הנוגדת את עקרון החוקיות. אם המבנים נבנו כדין בהתאם להיתר ולייעוד המקרקעין שהיה קיים בעת הבנייה, אין בשינוי תוכניות עתידי כדי לשנות את מעמדם החוקי. 3. **הערכת הראיות בנסיבות המקרה:** * **קושי בהוכחת היעדר היתר:** בית המשפט בחן את מכלול הראיות והגיע למסקנה כי לא הוכח ברמה הנדרשת שהמבנים נבנו ללא היתר. הוא התייחס לנקודות הבאות: * **גיל המבנים ומעורבות המשיבים:** המבנים נבנו לפני למעלה מחמישים שנה, והמשיבים קיבלו אותם בירושה, ולא היו מעורבים בבנייתם. * **ראיות חיצוניות:** מבנה נוסף דומה, אשר אף הוא היה מצוי בשורה אחת עם המבנים הנדונים, קיבל בשנת 1965 אישור להקמת צריף, תוך ציון קיומם של מבנים נוספים במקום. * **התאמה לייעוד המקרקעין בעת הבנייה:** בעת שנבנו המבנים, בנייתם תאמה את ייעוד המקרקעין (תעשייה קלה). * **אי-התאמה בין תשריטי תוכניות למציאות:** תשריטי התוכניות השונות לאורך השנים לא שיקפו באופן עקבי את המציאות בשטח, דבר המוסיף ספק לגבי הטענה שהמבנים הם עבודה אסורה. * **חוסר פעולת אכיפה לאורך שנים:** שתיקה ממושכת של הרשויות לאורך עשרות שנים, ללא כל פעולת אכיפה, מהווה גורם שיש להתחשב בו, במיוחד כאשר היא יוצרת מצג של חוקיות. * **דחיית טענות המבקשת:** בית המשפט דחה את טענות המבקשת בדבר היות המבנים עבודה אסורה עקב שינויי ייעוד או הפקעה, תוך שהוא מבסס זאת על עקרון החוקיות והיעדר אחריות פלילית רטרואקטיבית. **השלכות והערות:** * **חיזוק זכויות קניין:** ההחלטה מדגישה את הצורך באיזון בין האינטרס הציבורי באכיפת דיני התכנון והבנייה לבין הגנה על זכויות קניין, במיוחד כאשר מדובר בבנייה ותיקה. * **החשיבות של הליך הוגן:** הדרישה לרמת הוכחה גבוהה בהליכי צו הריסה ללא הרשעה פלילית מבטיחה הליך הוגן ומונעת פגיעה בלתי מידתית בזכויות הפרט. * **אי-הוכחה אינה הוכחת חוקיות:** חשוב לציין כי דחיית הבקשה לצו הריסה **אינה מהווה קביעה פוזיטיבית שהמבנים נבנו כדין**. משמעות הדבר היא כי הרשות עדיין עשויה לנסות להוכיח שהמבנים הם עבודה אסורה, אך תחת נטל הוכחה מחמיר יותר, אם יהיה באפשרותה להציג ראיות נוספות. * **ההקשר של "מסלול עוקף הפקעה":** טענת המשיבים כי הרשות עושה שימוש בסעיף 239 כ"מסלול עוקף הפקעה" כדי להימנע מתשלום פיצויים, הינה טענה בעלת משקל, אשר באה לידי ביטוי באופיו המחמיר של ההליך ובצורך הוכחה מוגברת. **סיכום:** בית המשפט השלום בפתח תקווה, באמצעות השופט אריאל סלטו, דחה שלוש בקשות להוצאת צו הריסה מכוח סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה. ההחלטה מדגישה את הדרישה לרמת הוכחה גבוהה (שקולה למשפט פלילי) להוכחת היות מבנה "עבודה אסורה", במיוחד כאשר מדובר במבנים ותיקים, והמחזיקים בהם אינם בני הבנייה. בנוסף, בית המשפט קבע כי שינויי ייעוד או הפקעת מקרקעין אינם הופכים באופן רטרואקטיבי בנייה שנעשתה כדין לעבודה אסורה, ובכך מחזק את עקרון החוקיות. בהיעדר הוכחה מספקת, לא התקיימו התנאים להוצאת צו הריסה.