ת"א 34011-03-18

תקציר

פסק הדין דן בסמכותו של בית המשפט במקרה הנדון. תחילה יצוין כי הצדדים נמנעו מלצרף תצהירים להגשותיהם, אך מאחר שהטענות העובדתיות עולות מנספחי בתי הדין, אין צורך בהוכחות נוספות. לאחר מכן פונה הפסקה לעיסוק בסמכותו המהותית של בית המשפט, תוך הדגשת חשיבות הבהירות והוודאות בכללי השיפוט. היא מכירה במבחן הסעד הקיים, המתמקד בסעד המבוקש בסכסוך, תוך דחיית אופיו של מבחן הסכסוך. על פי הסעד המבוקש במקרה הנוכחי, שהוא סעד כספי, לבית המשפט האזרחי יש סמכות. לאחר מכן דן הסעיף בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים ובהוראותיו בדבר סמכות שיפוט. הוא מבחין בין עתירה מנהלית לבין פעולה מינהלית, כאשר הראשונה נוגעת לפגיעה ישירה בהחלטות מינהליות והשנייה לסעד כספי. בית המשפט קובע כי תביעת התובע להשבת ערבות בנקאית נופלת תחת תביעה מנהלית, שכן היא מבקשת סעד כספי. עם זאת, אין מדובר בתביעת פיצויים הנובעת ממכרז, אשר תקנה סמכות לבית המשפט לעניינים מנהליים. במקום זאת, התביעה היא להשבה, המובחנת בבירור מפיצוי הן במשפט והן בבלשנות. לכן, בית המשפט האזרחי הוא הפורום המתאים למקרה זה. בית המשפט בוחן גם האם היה על התובע למצות את ההליך המנהלי טרם הגשת התביעה הכספית ומגיע למסקנה כי ניתן להבדיל בין המקרה לבין התקדים עליו הצביעו הנתבעים. עוד היא דוחה את טענת השיהוי, שכן לא חלפה תקופת ההתיישנות בת שבע השנים לתביעות כספיות, והנתבעים לא הוכיחו כל שינוי בעמדתם לרעה עקב השיהוי. משכך, הבקשה נדחית מכל הבחינות, והנתבעים נדרשים לשלם לתובע 2,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.