ת"א 23234-12-17

תקציר

התובע, בעל כלב, תבע את הנתבע על כך שאפשר לכלביו לתקוף ולפצוע קשות את כלבו של התובע, שמת מאוחר יותר מפצעיו. בית המשפט פסק לטובת התובע. ראשית, השופט העדיף את גרסת התובע לאירועים על פני גרסת הנתבע, ומצא את עדי התובע אמינים יותר. השופט ציין כי מעשיו של הנאשם מיד לאחר האירוע, לרבות אי הגשת סיוע הולם לכלב הפצוע ועזיבתו את המקום, היו מתחמקים ומעורפלים. שנית, באשר לעילת התביעה, הפנה השופט לפקודת הנזיקין, המטילה על בעלי כלבים אחריות לנזקי גוף שנגרמו על ידי כלביהם. עם זאת, מכיוון שהפקודה אינה מכסה פגיעה בבעלי חיים, השופט ראה בכך רשלנות והפרת חובה חקוקה. השופט קבע כי הנאשם הפר את חובתו החקוקה לשמור על כלביו תחת הדברה, כפי שנקבע בחוק ההסדרה. בנוסף, התנהלותו של הנאשם הייתה רשלנית, שכן היה עליו לצפות באופן סביר כי כלביו עלולים לפגוע בכלבים אחרים, במיוחד בהתחשב בגודלם ובעובדה שהם נמצאים באזור בו כלבים אחרים מסתובבים בחופשיות. שלישית, השופט קבע קשר סיבתי בין התקיפה לבין מותה של זויה, ודחה את טענת הנתבע כי ראיות התובע אינן מספיקות. השופט קיבל את עדותה של התובעת כי זויה קיבלה טיפול רפואי רציף לאחר התקיפה עד למותה. רביעית, השופטת ייחסה לתובעת 25% אשם בכך שאפשרה לכלבה להסתובב בחופשיות בקיבוץ, דבר האסור על פי חוק. לבסוף, השופט העריך את הנזקים. הפיצויים המיוחדים להם תבע התובע התקבלו באופן חלקי, ואילו טענות אחרות נדחו מחוסר ראיות. השופט פסק 2,400 שקל על נזקים מיוחדים ו-15 אלף שקל על נזקים לא ממוניים. לאחר בחינת אחריותו החלקית של התובע, נקבע סכום הנזק הכולל על 17,150 ₪, כולל שכר טרחת עורך דין. הנתבע חויב לשלם סכום זה לתובע בתוך שלושים יום.