סע"ש 25715-04-13

תקציר

התובע, שמאי מתמחה, תבע את מעסיקו בגין תשלומים שונים שלטענתו לא קיבל במהלך תקופת ההתמחות והעסקתו לאחר מכן, לרבות שכר מינימום, דמי הבראה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, פדיון חופשה, דמי חגים והוצאות נסיעה. הנתבע טען כי התובע ויתר על זכויותיו בתביעות כלשהן טרם חתימת ההסכם הפורמלי, אך בית המשפט מצא כי הוויתור אינו מחייב מבחינה משפטית. בית המשפט בחן כל אחת מטענות התובע לגופה. בית המשפט קבע כי התובעת זכאית לתוספת שכר מינימום בסך 5,856 ₪, שכן היא מקבלת את גרסת התובעת לאירועים בדבר מספר שעות העבודה. התובע היה זכאי גם לדמי הבראה (1,789 ש"ח), פיצוי בגין חלקו של המעסיק בהפרשות לפנסיה (1,120 ש"ח) והפרשי הצמדה וריבית על שני סכומים אלה ממועד סיום ההעסקה. עם זאת, השופטת דחתה את טענות התובע לפדיון דמי חופשה וחגים, שכן הנתבעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להראות כי התובע מיצה את זכותו לשניהם. בית המשפט דחה גם את התביעה לדמי נסיעה והחזר הוצאות רכב, שכן לא היה הסכם או בסיס חוקי לתשלומים אלה. עוד טען התובע כי שינוי מעמדו מעובד לפרילנסר מהווה פיטורים והוא זכאי לפיצויי פיטורים ופיצויים נלווים אחרים. בית המשפט דחה טענה זו, וקבע כי השינוי נעשה בהסכמה. השופטת לא פסקה באשר לזכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים עם סיום הסכם ההתקשרות, שכן מדובר בהליך אחר. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, ולנתבע ניתנו 30 יום לשלם לתובע את הסכומים המגיעים לו. התובעת הייתה רשאית לערער על ההחלטה בבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.