עמ"ה 97/97

תקציר

המערערת, חברה תעשייתית המייצרת ומוכרת מוצרי קליטת טלוויזיה, ערערה על החלטת המשיב בדבר ניכויי המס שלהם לשנים 1991 עד 1993. הסוגיה הראשונה הייתה האם המערערת יכולה לנכות הוצאות מחקר ופיתוח (מו"פ) בשנה שבה הוצאו, או שמא יש לפרוס אותן על פני שלוש שנים כהוצאות הוניות לא מאושרות. בית המשפט קבע כי רק את ההוצאות שאישר המדען הראשי ניתן לנכות בשנה השוטפת, ואילו את היתרה יש לפרוס על פני שלוש שנים. הסוגיה השנייה הייתה ניכוי הפרשות שביצעה המערערת בגין תיקוני לקוחות בתקופת הערעור. בית המשפט קבע, כי המערערת לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בניכויים הנטענים, וכי הערכותיו של המשיב, אף שאינן מושלמות, סבירות יותר. עקרון ההקבלה החשבונאית דרש כי ההכנסות והניכויים יתיישרו באופן זמני. עקרונות חשבונאיים מקובלים היו שימושיים אך לא מחייבים בחשבונאות מס. טענות המערערת לניכויים גבוהים יותר בגין תיקונים בשנים 1991 עד 1993 לא היו משכנעות, והערכות המשיב, שהתבססו על נתונים זמינים, היו מדויקות יותר. בשנת 1993 יכלה המערערת לנכות 54,174.80 ₪ מתוך 312,406 ₪ הנתבעים; בשנים 1991 ו-1992 הם יכלו לנכות 27% מסך ההפרשות הנתבעות. הערעור נדחה ברובו, אך בשל גופו של עניין ושיהוי המשיב נגרמו למערערת הוצאות בסך 3,500 ₪ בלבד.