מ"ת 23690-01-26

תקציר

## ניתוח משפטי: מ"ת 23690-01-26 מדינת ישראל נ' אלגני זיבק (עציר) - בית משפט השלום בבאר שבע החלטה זו של בית משפט השלום בבאר שבע, אשר ניתנה על ידי כבוד השופט ערן צברי, עוסקת בבקשת המדינה להורות על מעצרו של המשיב, אלגני זיבק, עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו, באשמת תקיפה הגורמת חבלה ממשית ואיומים. ניתוח ההחלטה חושף מספר היבטים משפטיים מעניינים, הן בנוגע לעקרונות הראיות לכאורה והן בנוגע ליישומם במקרה מורכב הכולל אירוע אלים רב-משתתפים. **1. עקרון הראיות לכאורה:** בית המשפט מבהיר, כפי שמקובל בפסיקה, כי בשלב הראיות הלכאורה, אין מקום לבחינת מהימנות הגרסאות לעומק, אלא יש לבחון האם יש בראיות הגולמיות פוטנציאל הוכחתי המבסס סיכוי סביר להרשעה. ההלכה הפסוקה קובעת כי על בית המשפט לשאול את עצמו: "אם נאמין לראיות התביעה, האם יהא בהן כדי לחייב את המסקנה שהעורר ביצע את המעשה המיוחס לו?". רק במקרים קיצוניים, בהם סתירות הינן גלויות על פניהן ומקעקעות את הגרסה באופן מוחלט, ניתן להוריד את עוצמת הראיות הלכאוריות. במקרה זה, בית המשפט קובע כי **"בצדק עמדה באת כח המשיב על כך שלא מדובר בהתפרצות לבית נפגעי העבירה, אלא בפגישה שיזמו המשפחה האחרת, ואליה הגיע המשיב ואביו; עוד בצדק עמדה על כך שהמשיב הותקף בצורה חריפה; וכי יש מספר אנשים שהיו במקום שמדברים על כך שבמקום משפחת כפארנה אמרו שהכוונה להרוג את המשיב."** (סעיף 35). בית המשפט גם מוצא טעם בהתנגדות להגעה עם חפץ מאייים (סעיף 36), ומציין את הפערים בין הגרסאות (סעיף 38). עם זאת, בית המשפט מבהיר כי **"מבחינת מבחני 'תזת התביעה', יש לה אחיזה בראיות ברמה הנדרשת לשלב זה."** (סעיף 47). כלומר, למרות הקשיים והספקות שעולים מהראיות, עדיין קיימת תשתית ראייתית מספקת לצורך קביעת קיומן של ראיות לכאורה. **2. עילת מעצר ומסוכנות:** בית המשפט בוחן את קיומה של עילת מעצר, אשר במקרה זה מבוססת בעיקר על המסוכנות הנשקפת מהמשיב. המדינה טוענת למסוכנות גבוהה מאוד, נוכח עברו הפלילי של המשיב – הרשעות קודמות בעבירות הריגה ואיומים, וריצוי מאסר של 12.5 שנים. (סעיף 13). עם זאת, בית המשפט מאזן בין הראיות לבין חומרת הפגיעה במשיב עצמו: **"אם מאזנים בין עוצמת התקיפה של המשיב, אשר יש די ראיות ביחס אליה, לבין עוצמת התקיפה שספג, הרי שיש לומר כי הוא הותקף בצורה חריפה מזו שתקף."** (סעיף 43). בית המשפט מציין גם כי המשיב נדקר ופונה לבית חולים במצב לא פשוט (סעיף 41), וכי בהמשך "הצד השני" החריף את התקיפה ודרס את אביו של המשיב (סעיף 44). **3. חולשת הראיות וספקות באשר לנסיבות האירוע:** למרות קביעת קיומן של ראיות לכאורה, בית המשפט אינו מתעלם מהספקות והשאלות העמוקות העולות מחומרי החקירה. הוא מציין במפורש: **"חומרי החקירה אינם חפים משאלות עומק שונות וביניהם – מה ראה השוטר במצלמות שבדק; מדוע אין תיעוד לאחור של המקום; מדוע הסתפקו בתשובתו של באסל כי מה שיש ב-DVR זה כל התיעוד הקיים ולא נעשתה בדיקה האם אכן ההתקן נמחק או שונה; איתור הגרזן במקום וכן תיאור הדברים של ליאן שמקרינים גם על דברי העדים; משמעות הכחשת זלאמה כי היה במקום וכי המשיב איים עליו."** (סעיף 48). בית המשפט מדגיש את הצורך בבירור הליך משפטי מלא: **"כל אלה יתבררו בהליך העיקרי, אך יש לקחת בחשבון ברמה הכללית, כי רב הנסתר על הגלוי מבחינת דרך קרות האירועים."** (סעיף 49). **4. חידושים משפטיים ופסיקה רלוונטית:** * **פרשנות מונח "חפץ":** בית המשפט נוגע בפרשנות המונח "חפץ" בסעיף 6 לכתב האישום, ומבחין בין "חפץ" לבין "אקדח" או "סכין". הוא מציין כי כתב האישום אינו מייחס למשיב הגעה עם כלי נשק ספציפיים, ומבקשת המדינה מתקשה לנקוט בעמדה ברורה בנוגע לכך. הדבר משקף את ההבחנה המשפטית הדקה בין שימוש בחפץ כללי לבין שימוש בכלי נשק המצריך התייחסות משפטית שונה. * **יישום פסיקת ראיות לכאורה:** בית המשפט מפנה למגוון רחב של החלטות קודמות בנוגע למבחנים לקביעת ראיות לכאורה, לרבות פסיקות המתייחסות לשאלת המהימנות בשלב המעצר, מבחן "אם נאמין", והבכורה לראיות התביעה. פסיקות אלו, כפי שהן מובאות בפסקה 15, מהוות את הבסיס המשפטי לקביעותיו. * **הבחנה בין האירועים:** בית המשפט מצליח להבחין בין האירוע המרכזי בבית לבין אירועי ההמשך, לרבות הדריסה של אבי המשיב. הוא מציין כי **"אין חולק כי לאחר מכן "הצד השני" העצים את התקיפה ודרס באופן חמור את אביו של המשיב."** (סעיף 44). הבחנה זו חיונית לקביעת אחריותו של המשיב בלבד, ולא להשלכה של מעשי אחרים עליו. **5. החלטה בדבר מעצר לעומת חלופת מעצר:** על אף קיומן של ראיות לכאורה, ועל אף עברו הפלילי של המשיב, בית המשפט אינו מורה על מעצר עד תום ההליכים באופן אוטומטי. הוא מציין: **"כמו כן גם מדברי בא כח המבקשת ברור שהיריות הגיעו מ"הצד השני" ולא ממשפחתו של המשיב."** (סעיף 45), ומוסיף: **"מחד יש ראיות ומאידך לא ניתן לומר כי עוצמת הראיות וכן עוצמת האירוע מביאים לכדי מסקנה כי אין מקום לשקול חלופת מעצר."** (סעיף 51). ההחלטה להשאיר פתוחה את האפשרות לשקול חלופת מעצר, למרות המצב הראייתי והעבר הפלילי, מעידה על רגישות בית המשפט למכלול הנסיבות, לרבות הפגיעה הקשה במשיב עצמו, וכן על ההבנה כי ישנם עדיין היבטים משמעותיים שטרם התבררו. **לסיכום:** החלטה זו מהווה דוגמה ליישום עקרונות משפטיים יסודיים, תוך התמודדות עם מורכבות עובדתית וראייתית. בית המשפט מאזן בין הצורך להגן על הציבור לבין זכויות הנאשם, ומוצא כי על אף קיומן של ראיות לכאורה, נותרו שאלות פתוחות מהותיות שיש לבררן בהליך המשפטי העיקרי, וכי לא ניתן לשלול בשלב זה את האפשרות לחלופת מעצר. ההחלטה מדגישה את חשיבותם של הליך הוגן, בחינת כלל הראיות, וההבחנה המדויקת בין מעשי הנאשם למעשי אחרים, גם בתוך הקשר של אירוע אלים רב-משתתפים.