ביד"מ 1/60

תקציר

בית הדין הרבני פסק תחילה כי אפרים וינטר ואלה מסייה בארי יתגרשו, והעניק את משמורת הילדים לאב תוך מתן זכויות ביקור לאם. בהמשך, ביקש האב לבטל את הסדרי הראייה של האם, והאם השיבה בבקשת משמורת לבית המשפט המחוזי. הסוגיה המרכזית הייתה האם המשמורת היא עדיין חלק מעניין הגירושין, ולכן היא נתונה לסמכות בית הדין הרבני לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים, תשי"ג-1953. דעת הרוב, בראשות השופט זילברג והרב גולדשמידט, אישרה כי משמורת ילדים קשורה באופן אינהרנטי להליכי גירושין, וקבעה כי עניינים אלה נשארים בסמכות בית הדין הרבני גם לאחר הגירושין, אם הם נגזרים ישירות מהצו המקורי. הם הדגישו את ההמשכיות בסמכות השיפוט, וטענו כי נושאי משמורת ומזונות צריכים להיבחן מחדש על ידי בית המשפט המנפיק אם הנסיבות משתנות, בהתאם לטובתו של הילד. השופט כהן חלק על כך, וטען כי סמכות שיפוט מקבילה לא צריכה להיות בלעדית, והציע כי עניינים לאחר גירושין יכולים לעבור לסמכות בית המשפט הכללית. בסופו של דבר, דעת הרוב קבעה כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות, ואישר מחדש את סמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני בעניין משמורת הילד, דבר המשקף מחויבות להגן על טובת הילדים באמצעות סמכות עקבית.