רע"א 2813/20

תקציר

המבקשים ערערו על פסק דין בעניין חוק הגנת הדייר לאחר שבקשתם לדיירות מוגנת נדחתה. בפסק הדין הראשוני נטען כי המבקש לא עמד בתנאים לדיירות מוגנת, שכן בעת פטירת הדייר המוגן - סבו של המבקש - היה המבקש מאושפז. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו כשגויה, בקובעו כי המבקש אכן עמד בתנאי הראשון לדיירות מוגנת. עם זאת, הערעור נדחה משום שבית המשפט מצא כי המבקש לא עמד בתנאי השני; בעת פטירת סבה היה למבקשת מקום מגורים אחר – הדירה שחלקה עם אמה, שהייתה לה הזכות החוקית לגור בה. בית המשפט דחה את טענת המבקשת כי דירה זו אינה מגורי קבע וכי לא ניתן לחייב את אמה להמשיך ולהתגורר בה לאחר שמלאו לה 18. היא הדגישה כי המבקשת ואמה התגוררו יחד ללא הפרעה, ולפיכך דירה זו היוותה מקום מגורים נוסף. בית המשפט דחה גם את בקשת המבקש לסעד מן היושר ונתן ארכה עד ינואר 2021 למבקש לפנות את הנכס. לאחר מכן ביקש המבקש רשות ערעור על ממצאים אלה, אשר נדחתה בשל היעדר משמעות משפטית של המקרה ובהיעדר עיוות דין. השופט הגיע למסקנה כי החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת היטב ועובדתית, ולכן אינה מצדיקה ערעור נוסף. מאחר שהמבקש לא ביקש תביעה שכנגד, לא נפסקו הוצאות.