רע"א 291/99

תקציר

לסיכום, פסק הדין מתייחס לשתי שאלות משפטיות עיקריות הנוגעות להליכי מס ערך מוסף (מע"מ). ראשית, היא בוחנת האם מנהל מע"מ מחויב למסור לנישומים חומר חקירה בעת הערכת השגות על בסיס מיטב שיקול הדעת. שנית, אם השאלה הראשונית נענית בשלילה, היא שואלת באיזה שלב בהליך הערעור הבא בבית המשפט על מינהל מע"מ לחשוף חומרים כאלה. המקרה עסק במספר עוסקים שהחזרי המע"מ שלהם הוערכו לרעה על ידי הממונה, בשל שימוש לכאורה בחשבוניות פיקטיביות. סוחרים אלה חלקו על השומות וביקשו גישה לחומרי החקירה ששימשו נגדם, דבר שנדחה בתחילה על ידי המנהל בנימוק של מדיניות סודיות. עמדה זו אותגרה על ידי הסוחרים, שטענו כי הכחשה כזו אינה חוקית ופוגעת ביכולתם להגן על עצמם. לטענתם, הזכויות למידע צריכות לעלות בקנה אחד עם אלה שבהליכים פליליים שבהם לנאשמים יש גישה לראיות. בתי המשפט אימצו תחילה את עמדת הממונה, תוך הסתמכות על תקדימים שראו בשלב ההשגה הליך מינהלי שאינו מחייב גילוי מלא. עם זאת, פסק דין זה הופך תקדימים אלה, וקובע כי לנישום יש זכות לעיין בחומרי החקירה הרלוונטיים בשלב ההשגה, אלא אם כן חלים חריגים ספציפיים ומוצדקים, ובכך מדגיש את עקרונות השקיפות והמשפט ההוגן במשפט המנהלי. משכך, הורה בית המשפט כי בשלב ההשגה יש לחשוף חומרים אלה בפני העוסקים, ולאפשר להם לערער באופן מלא על השומות, ובכך לחזק את זכותם של הנישומים להליך הוגן כנגד החלטות מנהליות. בעקבות הערעורים הועברו התיקים לדיון חוזר עם השלכות על זכויות משופרות של נישומים בהליכי שומת מע"מ.