ע"א 488/83

תקציר

במקרה דנן דחה בית המשפט את הערעור בקובעו כי לא קמה חובת אמונים מצד צנעני כלפי המשיבים, שכן לא התקיימו יחסי מסוכנות או מיופה כוח. בית המשפט מצא כי צנעני הטעה את המשיבים להתקשר בחוזה בהתבסס על טענותיו הכוזבות בדבר סמכות למכור חלקת קרקע. בתחילה הסכימו המשיבים לרכוש את הקרקע מצנעני, מתוך אמונה שיש לו בעלות או זכות למכור אותה, רק כדי לגלות מאוחר יותר כי הגב' צוקר היא הבעלים הרשומים בפועל. למרות שכנועו של סנעני כי הוא פועל מטעמו של צוקר, קבע בית המשפט כי המשיבים הוטעו לחתום על הסכמים, לרבות הסכם ישיר עם צוקר במחיר נמוך יותר. בסופו של דבר, לצנעני לא היו זכויות קנייניות או הרשאה מצוקר, וההטעיה הייתה גורם קריטי שהוביל לביטול ההסכמים על ידי המשיבים כדין. הטעיה וטעות זו בנוגע למעמדה המשפטי ולסמכותה של צנעני לא היו רק טעות בכדאיות העסקה, אלא אי הבנה של הנחות יסוד ועמדות משפטיות. בית המשפט דחה את הטענה כי המשיבים לא ביטלו את החוזה בתום לב, שכן הצעותיו של סנעני להשבת כספם הגיעו לאחר הודעת ביטול החוזה והיו כרוכות בהעברת זכויות בחזרה אליו. לפיכך, פעלו המשיבים כראוי בביטול ההסכם, והערעור נדחה תוך שסנעני חויב לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים בתוספת ריבית. השופטים הסכימו עם ההחלטה, והדגישו את חומרת מצג השווא של סנעני ואת ההקפדה על סעיפים 12 ו-15 לחוק החוזים בדבר תום לב והטעיה.