בג"צ 5091/91

תקציר

עניינה של עתירה זו בבקשת העותרים לביטול הודעה שהוציא שר האוצר, המשיב מס' 1. עניינה של ההודעה בהפקעת מקרקעי העותרים לצורכי ציבור, מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), תש"ג-1943. מדובר בחלקה המכונה חלקה 10 בגוש 30506, בשטח של 610 מ"ר, הממוקמת בסמוך לתחנת הדלק שייח ג'ראא בירושלים, בסמוך לקו התפר שבין מערב ירושלים למזרחה. הודעת ההפקעה פורסמה בשנת 1968, ובה נאמר כי בכוונת השר לרכוש את החלקה לצורכי ציבור ולתפוס חזקה בה באופן מיידי, בשל הצורך הדחוף שלה בצרכים הציבוריים שלשמם היא אמורה להירכש. עם זאת, לא ננקטו על ידי המדינה צעדים כלשהם לתפיסת הקרקע או לשימוש בה למטרה ציבורית כלשהי, ולא חלה כל התקדמות בהליכי ההפקעה. בשנת 1989 נכנסה לתוקף תכנית בניין עיר מס' 2969, אשר ייעדה את הקרקע המופקעת, לרבות זו של העותרים, לאזור מסחרי. שוב, לא ננקטה כל פעולה מצד המדינה למימוש ההפקעה. טענתם העיקרית של העותרים היא כי ייעוד השטח המסחרי אינו "מטרה ציבורית", כנדרש בפקודה. הגדרת "מטרה ציבורית" בפקודה היא רחבה ובית המשפט לא יתערב ככלל בשיקול דעתו של שר האוצר בקביעת מטרה מסוימת כ"מטרה ציבורית". עם זאת, בית המשפט יכול לערוך בדיקה ביקורתית ומוגבלת. העותרים טוענים כי בחינה זו נדרשת במקרה הנוכחי משום שהגדרת שטח מסחרי כמטרה ציבורית היא בלתי סבירה ושרירותית. בית המשפט דוחה טענה זו בקובעו כי שטח מסחרי יכול להוות מטרה ציבורית. השאלה הקשה יותר היא האם נסיבות המקרה הנוכחי מצדיקות את המשך ההפקעה. בית המשפט קובע שלא. מאז הוצא צו ההפקעה בשנת 1968, לא נקטה המדינה כל פעולה למימוש ההפקעה או לקידום ההליכים. למרות שתכנית 2969 נכנסה לתוקף בשנת 1989, וייעדה את הקרקע לאזור מסחרי, לא הוכנה תכנית ספציפית לגבי מקרקעי העותרים, והמדינה אינה יכולה להצביע על תכנית ספציפית שבכוונתה לבצע. יתר על כן, לא ברור אילו צרכים ציבוריים חיוניים יסופקו כתוצאה מהפקעת הקרקע. העותרים עצמם מוכנים לקבל את הייעוד המסחרי ולבנות על הקרקע מבנה מסחרי. טענת המדינה כי החזרת הקרקע לעותרים תקטין את אטרקטיביות הקרקע לרוכשים פוטנציאליים אינה מספיקה כדי להצדיק את ההפקעה. זכות הקניין היא זכות אדם בסיסית בישראל. הפקעת קרקע יכולה להיעשות רק כאשר הדבר נחוץ לצרכי הציבור, ובמידה הראויה. במקרה הנוכחי, בית המשפט לא שוכנע כי צורך כזה קיים. למרות שסביר להניח שההפקעה הייתה מוצדקת בעת פרסום ההודעה, כיום היא אינה נחוצה עוד. זאת ועוד, השיהוי הניכר במימוש ההפקעה – למעלה מ-25 שנה מאז מתן ההודעה – מבלי שהמדינה נקטה כל פעולה, מצדיק את ביטול ההפקעה. לפיכך, בית המשפט מקבל את העתירה ומבטל את ההפקעה. המשיבים מחויבים לשלם לעותרים הוצאות בסך של 15,000 ₪. השופט אור חולק על כך, והיה דוחה את העתירה. לשיטתו, הפקעת אדמות העותרים, שהן חלק משטח גדול יותר, הייתה למטרה ציבורית מובהקת – פיתוח ירושלים ויצירת תשתית קרקע נאותה, לרבות בנייה למגורים וכבישים. מטרה זו משרתת גם תכנית 2969, המייעדת את מקרקעי העותרים למסחר. העובדה כי טרם נעשה שימוש בקרקע, וכי בכוונת המשיבים למכור אותה ליזם, אינה שוללת את המטרה הציבורית של ההפקעה. זאת ועוד, ביטול ההפקעה יפגע באינטרס הציבורי להבטיח כי התכנית לפיתוח האזור תמומש במלואה, בניהולו של גורם אחד. לבסוף, השיהוי הניכר במימוש ההפקעה אינו מצדיק את ביטולה, שכן התכנון, הפיתוח והבנייה של השטח בו מצויה מקרקעי העותרים מהווה מימוש של הפקעת השטח כולו. השופט א' מסכים עם השופט לוין ומוצא כי יש להיעתר לעתירה.