עע"מ 3496/10

תקציר

המערער במקרה זה מבקש להיות מוכר כדייר ממשיך בדירת דיור ציבורי, לאחר מות הוריו, או לחילופין, לקבל זכאות חדשה לדיור ציבורי בשל עוול קודם לכאורה שנגרם על ידי המשיב. טענתו העיקרית של המערער היא כי חוזה השכירות שנעשה להוריו עם עלייתם ארצה צריך לחול גם עליו ועל אחיו. עם זאת, בית המשפט מצא כי המערער לא עמד בתנאים להכרה כדייר ממשיך, שכן הוא לא התגורר בדירה בעת פטירת הוריו. זאת ועוד, על ההחלטה להכיר באחיו של המערער כשוכר ממשיך, שניתנה לפני כ-18 שנה, לא ניתן לערער כעת בשל השיהוי המשמעותי. גם טענתו השנייה של המערער, הנוגעת לנזק שנגרם לו על ידי המשיב בסוף שנות השמונים, אינה מצליחה, שכן בית המשפט קובע כי דרך הפעולה הראויה הייתה להגיש תביעת נזיקין בתוך תקופת ההתיישנות. טענותיה הנוכחיות של המערערת להפסד כספי אינן נתמכות ואין להן בסיס משפטי. פסק דינו האחרון של השופט רובינשטיין בעניין דומה מדגיש את אופיו המשאב הציבורי של הדיור הציבורי, ואת הצורך לתעדף את הזכאים באמת. נוכח אי עמידתה של המערערת בתנאים הנדרשים, ונוכח המחסור החמור בדירות ציבוריות, נדחית העתירה לזכויות בדירת דיור ציבורי. עם זאת, בית המשפט אינו פוסק הוצאות, בהתחשב בנסיבותיו של המערער.