ע"א 4249/98

תקציר

משיב נכה הגיש תביעה לפיצויים מהמערערת, אשר התקבלה, אך המערער קבע כי מועד תחילת תשלום הגמלאות יהיה ממועד התביעה, ולא ממועד הפגיעה, בשל תום תקופת ההתיישנות. המשיב ערער על החלטה זו, וועדת הערר פסקה לטובתו וקבעה כי יש לשלם את הגמלאות מיום שחרורו משירות צבאי. לאחר מכן ערער המערער לערכאה גבוהה יותר, וטען כי לא התקיימו התנאים לקבלת גמלה מהמשיב ממועד שחרורו, וכי לא הוכח כי מחלת נפשו גרמה לו לעכב את הגשת התביעה. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את החלטת ועדת הערר, וקבע כי המערער אינו יכול לערער על המסקנה העובדתית כי מחלת הנפש של המשיב גרמה לעיכוב. בנוסף, הסכים בית המשפט עם פרשנותה של ועדת הערר לחוק הרלוונטי, אשר אפשרה שיקול דעת בקביעת מועד תחילת תשלומי הגמלות, והגיע למסקנה כי עמדתו הנוקשה של המערער נעדרת הצדקה עניינית. בית המשפט אישר את החלטת ועדת הערר, דחה את ערעור המערערים והורה להם לכסות את הוצאות המשיב.